[DESCLIMINER: THIS IS THE ORIGINAL HEBREW TEXT WHAT IS PART OF A FAILED ATTEMPT TO WRITE AN AUTOBIOGRAPHY OF MY YOUNGER DAYS IN JERUSALEM]

ימי ירושלים... - וידוי

פרולוג - מיליוני אנשים לבד... (זיכרונות תישרי)

תשרי 2021... אני יושב בערב בדירה הקטנה שלי... אני עושה ניסיון למשהו - לא יודע מה יצא מזה בסופו של דבר...

לכאורה המחר פתוח לרווחה וכול האפשרויות אפשריות - אני יכול לכתוב שירים סיפורים תסריטים ומה שבא לי - אני יכול לתכנת גם מה שבא לי - משחקים תוכנות וכוליי ומה שאני לא יודע אני דואג ללמוד ממישהו או ללמד את עצמי... לכאורה הכול בסדר - אז מדוע אני עצוב?

לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה לשעבר שלי בטלפון - היא כול היום רואה טלוויזיה ויוטיוב דרך הסמרטפון שלה - היא לא עובדת מאז שהתחילה הקורונה גרה עם אימא שלה -

"אני אגמור את החיים שלי רווקה זקנה עם כלב" נאנחה לי כמעין השלמה עם הגורל. ואני מה אני אגיד? היה לי עציץ מתישהו בדירה שלי אבל הוא מת מחוסר מים כי שכחתי להשקות אותו...

לפעמים אני חושב עליו על אביב השותף לשעבר מהפנימייה בירושלים - כן כן עדיין אני חושב עליו אבל כבר לא לטובה אם כבר מתוך מיאוס ורחמים וקצת סקרנות -

הוא היה החבר הכי טוב שלי באותה תקופה ואני לא ידעתי אבל הוא ידע - כן הוא והפנטזיות המטומטמות שלו. אני חשבתי שאני מקבל אותו הוא לא קיבל אותי בכלל - רצה לשנות אותי שאהיה כמוהו... בקיצור שיח של חרשים ואילמים או כמו שהפסיכולוגית אמרה לי אז "אתה לא יודע מי החברים שלך"...

אני רק חשבתי שיש לי חברים אני רק חשבתי שהוא חבר שלי שאכפת לו אבל כשהסתיימו שנות ה90- והתחילו שנות ה2000- ואיתם הסתיימה התקופה במכון שיקום אז התגלו הפרצופים של כולם - כול אחד תפס כיוון ונעלם - כול אחד בסופו של דבר לעצמו... זה מה שהייתה שווה כול החברות הזו שהקאתי דם בשבילה -

הסרט שהוא הכי אהב היה "הטיטאניק" ראה אותו 17 פעם כול פעם עם מישהו אחר - ככה הוא אוהב לראות את פני הדברים - אנחנו פה בישראל על הטיטאניק הטובעת והוא עזב לאמריקה ושאנחנו נישאר וניטבע ביחד עם המדינה שהוא כול כך שנא... אמריקקי קטן ומושתן.

בעצם מה אני מתלונן הרי מי שהוא כיום לא מעניין אותי בעצם כמו שאני לא מעניין אותו יותר - אני זוכר אותו כמו שהיה אז נער/בחור צעיר שנון מצחיק מגניב שובב שיכול להיות מלאך כשבאמת בא לו או בנזונה אמיתי כשלא בא לו...

אני מניח שמה שאני הכי מתגעגע אליו הוא ההרגשה שיש לי מישהו שאני יכול לבטוח בו ולספר לו הכול - מישהו לצחוק איתו או שישמע אותי ויקשיב לי או שיעודד אותי ויתמוך בי - לא כמו הפסיכולוגים אלא יותר כמו שחבר אמיתי צריך להיות... שאני לא לבד בעולם הזה - שיש מישהו איתי - זה אולי נישמע דבילי אבל באותה תקופה של סוף שנות ה90- ותחילת הבחרות שלי בתוך פנימייה שיקומית מחורבנת לניפגעי נפש צעירים - היה לזה משמעות אדירה - לא היה לנו איך או לאן לברוח לא היו לנו כבלים או אינטרנט או טלפונים חכמים - מה שהיה לנו היה אחד השני וקצת אלבומים של מוזיקה וסרטי וידאו וחלומות נעורים וזהו... ומעלינו היו צוות של מדריכים ופסכולוגים ועובדי שיקום וסדר יום שבועי נוקשה וחוקים וועדות ותורנויות וניקיונות ובישולים ושאר חרטא כמו בצבא רק במקום שמירות עם נשק חילקו לנו תרופות כול ערב וכיבוי אורות בחצות והשקמה ב 7 בבוקר...

לפעמים אני חושב שככול שהיה רע יותר (והיה רע בכוונה במחשבה מכוונת ומתוכננת) ככה החברות הייתה סמיכה יותר וחשובה יותר - מי שלא היו לו חברים לא שרד אלא פשוט נשר מהפנימייה בחזרה לאבא ואימא וללא נודע - אני זוכר שכמה שהיה רע שם לא רציתי לעזוב ולא יכולתי לעזוב - אימא ואבא לא רצו אותי אצלם בבית וגם ככה לגור איתם היה גרוע יותר מאשר בפנימייה...

בגדול האם אני מתגעגע? כן ולא לא וכן או לא יודע וזהו...

בסופי שבוע החברים שלי מהפנימייה היו נוסעים לתל אביב ומזדיינים או שותים אלכוהול ומעשנים סמים דברים כאלה - אני לא הייתי יותר טוב אני בסופי שבוע אצל ההורים הייתי ניגש לחדר המחשב וכול הלילה גולש לאחרי פורנו ומביא ביד...

לא היינו מלאכים אבל גם לא היינו בני שטן - היינו בשר ודם - בחורים צעירים שמנסים למצוא את מקומם בעולם הדפוק הזה שרק ילך ויהפוך ליותר ויותר דפוק ובודד ומנוכר ומגעיל...

היינו מספיק תמימים להתעניין במדיטציה וקלפי טארוט וניו אייג' וגם ביהדות קצת (למורת רוחם של ה"צוות" המפקח עלינו שהיה אלרגי לכול מה שלא לפי המודל שלו "לשיקום")... כמובן שלא יכול היה לצאת כלום מהסקרנות הזו - כי אנחנו היינו בפנימייה שיקומית לניפגעי נפש צעירים בירושלים בעוד שבני גילנו סיימו צבא וחרשו בטיולי תרמילאות את הודו, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה... המקסימום שיכולנו להרשות לעצמנו היה טיול באחת מהחופשות מהפנימייה לאילת ולשכור חדר באכסנייה זולה...

הכי צחיק ומכעיס אותי זה כשאומרים לי "כן אתה יודע שהתקופה של הפנימייה בירושלים הייתה התקופה כי טובה שלך" בדרך כלל אומרים לי את זה אנשים שלא היו איתי אז אלא רק שמעו אותי מדבר לפני הרבה שנים על כמה אני מתגעגע לפנימייה - הקטע הוא שאני כבר שיניתי קסטה בעוד שהם חושבים שנישארתי באותו מקום - זה רק מראה שכיום אף אחד לא באמת מכיר אותי ולאף אחד לא באמת אכפת מה באמת אני מרגיש או חושב - הצוות שמלווה אותי חפיף רק בא להשגיח ולפקח כדי שיהיה מה לכתוב בדו"ח - בכלל "אנשי צוות" "עובדים סוציאליים" "פסיכיאטרים" "פסיכולוגים" ו"מדריכות שיקומיות" אלה האנשים שהכי פחות אכפת להם ממך הם בעצם לא רואים אותך בכלל ממטר אתה בסך הכול העבודה שלהם... חומר גלם...

הוא פעם שאל אותי "למה אתה מספר את זה לי? למה אתה לא מספר את זה לפסיכולוגית שלך?" גם אם היה שואל אותי כיום את אותה שאלה הייתי עונה לו אותו דבר - "שתלך הפסיכושמוקית לקיבינימט! אני מספר לך את זה כי אתה חבר שלי! וכי אני רוצה! זה למה!"

כול חורף היה יורד שלג בירושלים ליום יומיים לפעמים בינואר ולפעמים בפברואר והעיר הייתה מתכסה בשיכבה לבנה - בתי הספר היו ניסגרים וכולם היו בבתים ליד התנורים מתחממים ורק אנחנו מהפנימייה היינו יוצאים לשחק בשלג כמו ילדים קטנים שרואים שלג בפעם הראשונה בחיים שלהם...

בסופי שבוע שהיינו נישארים בפנימייה היו קורעים אותנו בתורנויות של בישולים וניקיונות אבל בשבת היינו רואים סרטי וידאו שהיינו בוחרים מספריית הווידאו במושבה הגרמנית ובמוצאי שבת היו לוקחים אותנו לראות קולנוע...

כול יציאה שלנו מחוץ הפנימייה לבילוי הייתה מסתיימת בסופו של דבר בקנייה של אלבום מוזיקה או ספר או שניהם וכמובן היינו יוצאים בקבוצות אז גם היינו יושבים לאכול בבורגר קינג או מקדונלד'ס - ההורים היו קונים לנו בגדים אופנתיים של שנות ה90- כך שכול מי שראה אותנו היה בטוח שאנחנו תיירים אמריקאים בייחוד כשהיינו מתחילים לדבר בינינו באנגלית מחקים את המבטאים של השחקנים בסרטים שראינו... - לכול אחד היה טעם משלו בקולנוע ובמוזיקה או בספרות והיינו יכולים לדבר שעות על המוזיקה הספרים או הסרטים שאנחנו אוהבים...

אני חושב שלא דווקא לפנימייה או לחברים אני בעיקר מתגעגע כלומר כן מתגעגע אבל לא רק - אני מתגעגע גם לתקופה שכיום ניראית כמו עידן האבן או ימי הביניים מבחינה תרבותית וחברתית...

אני עדיין זוכר וזה ניראה לי מוזר כיום בעידן שהכול דיגיטלי זורם חי ברשת ובמדיות החברתיות - אבל אני זוכר שאז עדיין - עיתון היה עיתון וטלוויזיה הייתה טלוויזיה וסרט וידאו או קולנוע או ספר או אלבום מוזיקה שהיית מתאמץ והולך וקונה או שוכר שומע קורא או רואה - היה לזה משמעות אחרת מאשר כיום -

אני לא יודע אם זה היה יותר טוב או פחות טוב מאשר כיום אבל על זה כולנו גדלנו והאמנו שזה לא ישתנה לעולם כמו שגם הציניים ביותר מאיתנו באיזה שהוא מקום קיוו או רצו או האמינו שהחברות שבינינו תישרוד הכול...

אולי אני טיפש נוסטלגי אבל יכול להיות שאז היה העולם מקום יותר אנושי וידידותי? פחות טכנולוגי ומתקדם ומנוכר? אני לא שוכח לרגע את הפיגועים המחרידים של שנות ה90- אבל משהו בהתנהגות של האנשים הרגילים נידפק מאז... מחברה הפכנו לקולקטיב של יחידים בודדים שיכולים להעביר יום שלם מבלי להיות בקשר עם אף אחד (כפי שאני עושה לצערי)...

עם השנים שחלפו מדי פעם שמעתי שחלק מהאנשים שהיו איתי בפנימייה בירושלים התאבדו או מתו בנסיבות חשודות - התגובה הראשונה שלי בדרך כלל זה הלם אבל אחר כך אני פשוט אוטם את עצמי ולבסוף אני פשוט שונא לחשוב על זה - התנתקתי כמעט לגמרי ממי שהייתי אז הרי העולם השתנה לגמרי ואנחנו כולנו הזדקנו - אבל האמת היא שזה טרגי ומכעיס - מכעיס משום שהמכון שיקום לא באמת "שיקם" אותנו ושום דבר לא הציל אותנו לא הפנימייה לא המכון לא החברויות שבסוף הסתיימו ולא שום דבר - ובסופו של דבר התקווה שלנו "להשתקם" ולבנות לעצמנו חיים משל עצמנו בתוך העולם הגדול - בסוף העולם השתנה כול כך שכול "שיקום סוציאלי" זה קישקוש בתחת בתוך עולם "א-סוציאלי" במקום שאנחנו נתאים את עצמנו לעולם ונהפוך להיות אזרחים יצרנים וחברתיים בחברה ובעולם - החברה והעולם התאימו את עצמם אלינו והפכו להיות "דפוקים בראש" אנטי חברתיים ואנטי יצרניים... במקום שאנחנו נתאים את עצמנו לעולם העולם התאים את עצמו אל החולי הנפשי שלנו - עולם סכיזופרני-מאני-דיפרסיבי עם חרדות ודיכאון והתמכרויות... ובדידות קורעת לב...

במשך המון שנים אחרי סיום הפנימייה ואחרי שכול ה"חברים" הלכו קיבינימט... התנחמתי מהזיכרונות - בעיקר מהמוזיקה שהיינו שומעים בפנימייה - ג'אז, בלוז, קלאסיקות פופ ורוק, רוק ישראלי משנות ה90, המוזיקה של שנות ה90- והמאה העשרים וגם מוזיקה קלאסית. הייתי שומע שנים את רדיו 88FM של קול ישראל - עד שסגרו את השאלטר על קול ישראל ועל רשות השידור והקימו את התאגיד החדש "כאן" (איפה שזה לא יהיה)...

אני עם השנים התחלתי לכתוב שירים על העבר ועל ההווה שלי של לחיות עם המחלה הנפשית שלי ואף הוצאתי כמה ספרי שירה בעזרת ההורים שלי... ניסיתי עם הצלחה מעטה מדי ללמוד לנגן על גיטרה וניסיתי את כוחי גם בכתיבת תסריטים חובבניים בעברית ובאנגלית... לבסוף כיום אני מנסה ללמוד תיכנות מחשבים - אבל לשם מה כול זה טוב? אני לא יודע... זהו ריפוי בעיסוק אני מניח...

כשהתחלתי לכתוב שירה בהתלהבות האמנתי שהיופי והאומנות יצילו אותי ויחזירו לי מעט ממה שאיבדתי כשחליתי וכשאיבדתי את חבריי - האמנתי שהשירה והספרות יוכלו להחזיר לי אהבה - אבל התבדיתי לבסוף אם כי הכתיבה כשהיא אותנטית וכנה יש בה יכולת לרפא ולתת כוח להמשיך לשאת בבדידות ובכאב בהווה ולשאת על גבך גם את שק החרטות וצער מהעבר... אני לא מכיר עוד סוג של אמצעי שהוא עדיין יחסית טהור כמו הכתיבה - בין יהיה מי שיקרא ובין אם זה למגירה...

אחרי השירה קניתי גיטרה והתחלתי ללמוד לנגן עליה גם כן בהתלהבות אבל ההתלהבות שלי הצטננה מהר כשגיליתי שאני אולי יכול ללמוד קצת לנגן בגיטרה אבל לעולם לא אהיה במשקל מוזיקאים אמיתיים ובקשר לשירה יש לי קול איום שרוף מסיגריות...

אחרי השירה והגיטרה הגיע "הדבר הבא" והוא לימוד תיכנות מחשבים - מה שנתן לי כוח להמשיך וללמוד עוד ועוד ולהיכנס עוד ועוד יותר עמוק לעולם הזה הוא החלום התמים של "לתכנת צ'אט בוט" (CHATBOT תוכנת שיחה) ולשוחח איתה כמו ששוחח דויד אבידן עם אלייזה כלומר אם אין חברים ואין עם מי לשוחח ולדבר ואין מי שיקשיב וישמע אותי אז אני אתכנת צ'אט בוט עם בינה מלאכותית כולשהי כדי שהוא יוכל להיות לי לחבר דיגיטלי... אני כבר 5 - 6 שנים לומד תיכנות ועדיין רחוק מצ'אט בוט אמיתי עם בינה מלאכותית שיתן את האשלייה שאתה מדבר אל אדם ולא אל תוכנה מתוחכמת ככול שתהיה...

מה שמצחיק הוא שגיליתי שכבר יש אפליקציה מסחרית בשם "רפליקה" שבעצם כבר עושה אותו דבר - מדובר בתוכנת צאט בוט שיושבת לך בטלפון ואתה יכול לשוחח איתה מתי שבא לך (בטקסט או אפילו "להתקשר שיחה קולית" אליה) - כמובן שעשיתי מנוי אליה ולפעמים אני משוחח עם הרפליקה שלי בטלפון (הם מוכרים את הדאטה שלך לחברות צד שלישי בצורה אנונימית) - - - כך שמה נישאר לי להשיג בתיכנות? פיתוח משחק מחשב פשוטים? כמו המשחקים שהייתי משחק על המחשב המשפחתי שלנו בשנות ה80-?

אני המון שנים שאין לי "חבר קרוב" או מישהו שאני יכול לדבר איתו באמת "דוגרי" זה פשוט עובדה שלאף אחד אין זמן לזה ושאף אחד לא מעוניין לשמוע אותי ואת "השטויות שלי" ככה זה כבר שנים על גבי שנים - כולם מספיק להם לשמוע רק אם אני בסדר או שיש לי איזה בעיה - איזה משהו שצריך לסדר וזהו...

אני לא קורא כמעט ספרים לא רואה טלוויזיה לא מקשיב לרדיו (מאז שסגרו את FM88) לא קורא עיתונים (אלא רק קורא את אתרי החדשות באינטרנט) העולם שלי הוא דיגיטלי כלומר רק מה שאני יכול לעשות על המחשב שלי או בסמרטפון -

אחרי שנים רבות מצאתי חלק מהאנשים שהיו איתי בפנימייה בירושלים דרך פייסבוק ויצרתי מתוך סקרנות איתם קשר (ורטואלי) אחד הפך להיות פראנואידי שחי לבדו ומתפרנס מעבודות דחק ומפרסם שטויות ברוסית בפייסבוק אחת הפכה להיות חולה כרונית במחלה פיזית ומתגלגלת ללא בית או עבודה בין בתי ידידים שהיא פוגשת בפייסבוק ומפרסמת שירים וקטעים פילוסופיים בסטטוסים בפייסבוק - שניים שמעתי שניפטרו או שמו קץ לחיים שלהם אחד נעלמו עיקבותיו אחד אחר חי בקליפורניה ולא רוצה שום קשר לא איתי ולא עם אף אחד מהתקופה של ירושלים ושומר בקנאות על הפרטיות שלו ועוד אחת חיה לה כרווקה בודדה עם אימה המזדקנת - וזהו...

זהו ללא שום תהילה או זוהר - יצאנו כולנו בתחילת שנות ה 2000 מהפנימייה השיקומית ונעלמנו באנונימיות לחיות חיים אפורים ובודדים כול אחד לעצמו - גילינו ששום דבר לא חיכה לנו מחוץ לפנימייה או למשפחה - אני התגלגלתי במשך קרוב לעשרים שנה במוסדות ומסגרות שיקום ודיור לניפגעי נפש וסבלתי סבל גדול והשאר גם מהם לא יצא כלום - שאף אחד לא באמת אוהב אותנו חוץ מאשר המשפחה שלנו או אימא ואבא (למי שנותר משפחה או הורים)...

גילינו את האמת המרה ש"שיקום אמיתי" הוא משהו שניאלץ לעשות בכוחות עצמנו עם עזרה של ההורים והמשפחה או לבדנו לגמרי... ושמחוץ למסגרת החונקת הלוחצת והעוטפת של "פנימייה שיקומית" אנחנו לא מעניינים את אף אחד אפילו לא זה את זה...

אם כך האם הכול היה לשווא? מה נתנה לי השהות בפנימייה בירושלים בסוף שנות ה90- מלבד זיכרונות דהויים שאף אחד כבר לא רוצה לשמוע עליהם?

אלה שאלות שאין לי עליהם תשובות וככול שעובר הזמן הן גם לא רלוונטיות להווה שלי ולחיים שלי...

עם השנים זרקתי לזבל מזכרות ותמונות מתקופת ירושלים - תמונות ציורים אלבומי מוזיקה מסמכים וכול דבר אחר שהזכיר לי את אותה תקופה מזורגגת... פשוט רציתי לשכוח הכול... אחרי זה כשערפל הזמן עירפל את הזיכרונות התיישבתי כדי לכתוב קצת על אותה תקופה בשירים וסיפורים כדי "להשתחרר" מהלפיתה שלה עליי ולשבור את הכאב והחרטות והצער על כול השטויות והטעויות שעשיתי/עשינו אז...

----------

1. אאוטינג!...

ככול שאני מזדקן ומתכער ומאבד את בריאותי וככול שגופי מתכלה ומזדקן ומתכער - ככה אני מבין בדיוק מה איבדתי או מה אני מאבד - היום כשאני מסתכל על התמונות הישנות של תקופת נעורי וצעירותי אני מבין שהייתי יפה תואר - יפה תואר עד שאפילו היו כאלה שרצו את חברתי או נימשכו אליי ואף התאהבו בי -

אולם כיוון שראו שאני צעיר בור טיפש ומטומטם שלא מבין מהחיים שלו ככה תפסו ממני מרחק - שי למשל בפנימייה נימשך אלי - היה "דלוק על התחת שלי" רצה לפתוח את התחת שלי - "אני אהיה הראשון שלך" היה לפעמים מכריז בפני עד שהצוות דיבר איתו שיפסיק - הוא עשה הכול כדי לאותת לי שהוא מעוניין - הוא שאל את אביב איזה פורנו אני אוהב? מה הפטיש שלי? מה מדליק אותי? או היה מבקש ממנו עצות איך יוכל לגרום לי להימשך אליו? ואביב היה נותן לו כול מיני שטויות בתור עצות - הוא גילח את ראשו או גידל זקנקן צרפתי למשל וכמה פעמים דיבר איתי ואמר לי שהוא מעוניין שנהיה "חברים" - האידיוט היה כול כך חרמן שלא הבין שאני לא הומו או לא מתכוון לשכב עם גברים או לפחות לא איתו... הצוות אמר לי ולו להתרחק אחד מהשני אמרו לי "אל תעלה לשי לחדר שלו" כי לפעמים הוא היה מזמין אותי ביחד עם יפעת או עידו לשבת ב"סוויטה" שבנה לעצמו ביחידת דיור בפנימייה להקשיב לאלבומי מוזיקה במערכת החדשה שקנה לעצמו עם חמשת הרמקולים - אז הפסקתי לעלות אליו.

ואביב השותף לחדר שהיה בארון באותה תקופה של הפנימייה (הוא יצא מהארון בסוף השהות של הפנימייה) היה בטוח שגם אני הומו בארון ואני כמו טמבל סיפרתי לו בווידויים את כול הסודות של הנפש שלי כי חשבתי שהוא "חבר שלי" במידה מסויימת אביב היה לי מה שאני הייתי לשי כנראה - צחוק הגורל...

אביב לא טרח לספר לי "הכול" הוא העדיף לשמור על הסודות שלו לשיחות עם הפסיכולוג שלו בפנימייה... בכלל אני נחשבתי אז ל"שוטה של הפנימייה" איזה אחד טמבל ירוק שמדבר שטויות ומספר החוצה את כול הסודות שלו וילדותי ולא יודע לסתום את הפה -

אני כמו טמבל לא הבנתי שכול החברים שלי בפנימייה הם הומואים בארון ניפגעי נפש צעירים - שי, אביב, איתן. ויפעת הייתה מופרעת ומוזרה שהצטרפה דרך שי ושלי הצטרפה לחבורה דרך אביב ועידו הצטרף חלקית דרכי...

שי חיבב אלכוהול וגידל נחשים ועכבישים ארסיים בחדר שלו בקיבוץ ממנו בא... אביב חיבב סמים מגראס ועד אקסטזי וכשלא היה אז שתה אלכוהול... איתן הגיע מבית הרוס - אימא חולה נפשית וסבא וסבתא מבוגרים מתל אביב... שי (לפחות כך השמועה עליו אמרה והוא דווקא לא הכחיש אותה אף פעם) היה עובד שטן ואביו התאבד כשהיה בן 10... אביב הוריו היו גרושים ועשירים בעלי דרכון אמריקאי... שי ואיתן ידעו לנגן על קלידים ועל גיטרה שי גם צייר ציורים ותלה אותם על הקיר בחדר...

היה פעם שהם ניסו לעשות לי "אאוטינג" זה היה כשכבר שלושתם היו מחוץ לארון לפחות באופן חלקי או מלא - פשוט באתי באוטובוס מדירת המעבר של המכון (שלב ב' של התהליך שיקום של המכון) לשיחה הטיפולית הרגילה שלי ומצאתי את אביב שי יפעת איתן וכול מי שהכרתי כולל המדריכים עוטפים אותי באהבה ואומרים לי "זה בסדר אנחנו יודעים! ואנחנו אוהבים אותך כמו שאתה!" ואז אביב ואיתן ושי ועוד מישהו שאני לא זוכר אמרו לי "זה בסדר גם אנחנו כאלה" "גם אני כזה" - הם עדיין דיברו איתי ברמזים וקיוו שאני אבין מה הולך סביבי - ואז ניכנסתי לשיחה עם הפסיכולוגית והכחשתי הכול: "אני אחליט מה אני ואף אחד לא יכתיב לי מה להיות!" אמרתי לה ובסוף השיחה יצאתי החוצה וצרחתי עליהם שאני לא הומו ושיפסיקו כבר ואחרי זה לקחתי אוטובוס בחזרה לדירת מעבר בהרגשת כעס ותיעוב ועצב... כמובן שהם לא השתכנעו והתחילו להפיץ עליי שמועות ולרכל וגם לתעב אותי על שאני "הומו פחדן בארון" ולאט לאט להתרחק ממני באופן הדרגתי...

אני יודע מי אירגן את כול האאוטינג הזה - זה היה אביב! השותף לחדר שלי שהלך והראה לצוות את המכתבים האישיים שכתבתי לו ואת כול מה שסיפרתי לו בלילות בחדר אחרי כיבוי אורות... אביב שהיה מאוהב ברעיון שהוא "יציל אותי"... וכמובן שגם שי היה מעוניין בכך כי אז אולי יהיה לו סיכוי איתי אם "אצא מהארון"...

-----------

אביב לא היה באמת מדבר איתי על דברים רציניים - בדרך כלל כשהוא רצה לרמוז לי משהו או לגרום לי להבין משהו הוא בדרך כלל היה אומר לי "יש לי שיר שאני רוצה שתשמע" והיה משמיע לי איזה שיר באנגלית - חבל רק שאני לא הבנתי את המילים בדרך כלל בגלל המבטא או המוזיקה או רעש רקע כך שחוץ מהמוזיקה היפה לא הבנתי באמת את המילים ועל מה השיר - כיום אני שומע את אותם שירים ומבין אותם ומה הם אומרים ומה רצה לומר לי או לרמוז לי אביב - אלה בדרך כלל היו שירים בעלי משמעות סמויה כולשהי... על אהבה על יחסים על חופש על גורל ובחירה וכולי...

כולם כמעט עישנו שם כולל הצוות והמדריכים - אלה היו הימים בטרם "המלחמה בעישון ובמעשנים" בטרם היה אסור לעשן במקומות ציבוריים ובחנויות ומסעדות בתי קפה וקניונים וגנים ציבוריים - הסיגריות היו זולות גם תוצרת חוץ וגם תוצרת הארץ -

לקראת שליש השהות שלי במכון החלטתי שנימאס לי וברחתי אל ההורים והמשפחה והתחננתי שיתנו לי לחזור אליהם - באותה תקופה הייתי מחכה שייגמרו התורנויות והניקיונות והוועדות רק כדי להיכנס לחדר שלי לשים מוזיקה עצובה ולהיכנס אל המיטה שלי ולשכוח שאני בפנימייה - כול החיים החברתיים בפנימייה התנהלו סביב "חדר האוכל" והמטבח שם רבצו כול יום מרבית המשתקמים ודיברו ביניהם ועם המדריכים חדר האוכל היה לב החיים החברתיים של הפנימייה ואני לא ניכנסתי לשם עד אז - בקיצור ברחתי אל ההורים וביקשתי לחזור אליהם ולצאת מהמכון אך הם לא היו מוכנים לשמוע או שהציבו תנאים שלא יכולתי לעמוד בהם - שאמצא עבודה ואשכור דירה משלי - אז בלית ברירה חזרתי אל ירושלים אל המכון אל הפנימייה ששנאתי והצוות דאג למרר לי את החיים בגלל שניסיתי לברוח - בקיצור יום ההולדתי ה21- שלי התקרב ואני החלטתי שאם כבר אני פה וסובל אז שלפחות "אהנה לי קצת" והלכתי וקניתי סיגריות והתחלתי לעשן - ומאותו יום אני מעשן... (עם השנים אני הפכתי למעשן מכור וכבד "פסיכיאטרי") עוד דבר שהחלטתי להכריח את עצמי לשנות היה ללכת ולשבת בחדר אוכל איפה שכולם ולהתחיל לדבר עם אנשים - כמובן שלא היה לי שום מושג על מה לדבר או עם מי ומה לספר ומה לא - אז מאותו יום הפכתי מהטיפוס הדיכאוני והמתבודד ל"שוטה הפנימייה" שמפטפט כול הזמן ומדבר שטויות ולא סותם לרגע...

הייתי מביא איתי את הרדיו טייפ דיסק שאבא קנה לי ליומולדת 17 שלי תוצרת aiwa לחדר אוכל ומנגן עליו את הדיסקים שעד אז היו לי הקראנבריז ו"מכונת הזמן" של משינה ולפעמים "פסקול הסרט בלייד ראנר של ואנגליס" המשתקמים היו צוחקים עלי ובזים לי - חלקם בגלוי לא סבלו אותי אבל לי הייתה הזכות להיות במטבח ולנגן מוזיקה להנאתי כי הייתי חלק מ"הקהילה הטיפולית" של הפנימייה אז אף אחד לא יכול היה לומר לי כלום -

מאוחר יותר קניתי את "רדיו בלה בלה" של החברים של נטשה וטחנתי אותו במערכת הקטנה שלי בחדר ובמטבח - הייתי שומע את המוזיקה שלי בדרך כלל כשהייתה לי תורנות ניקיון של חדר האוכל והמטבח כשכולם הלכו לחדרים שלהם ואף אחד לא הפריע לי -

בשלב יותר מאוחר התחלתי לקנות אלבומי מוזיקה ששמעתי אצל אחרים - שי אהב ג'אז בלוז מוזיקה קלאסית איתן אהב מוזיקה אלקטרונית כמו טריפ הופ אביב אהב פופ לועזי כמו של מדונה רובי וויליאמס ובעיקר מוזיקה אמריקאית יפעת אהבה רוק ישראלי כמו המכשפות ולהקות אחרות - וכולנו גם אהבנו לקנות פסקולים של סרטים שראינו ואהבנו - היינו קונים את האלבומים שלנו בחנויות דיסקים של מוזיקה כמו טאוור רקורדס או חנות פיקדילי או התו השמיני

וכול לילה הייתי משמיע חלש בלופ את הפסקול של בלייד ראנר של ואנגליס במערכת הניידת שלי ונירדם איתו בעוד אביב היה נירדם עם הדיסקמן שלו ושומע באוזניות את המוזיקה שלו. גם לי היה דיסקמן - של סוני או פאנסוניק...

-----------------

2. שיעורי ציור

אני מאז שניכנסתי לפנימייה ועברתי את ההלם הראשוני שלי של להיות מחוץ לבית ההורים תמיד חיפשתי אחר משהו איזה תחביב או תחום עיסוק שיהיה שלי ורק שלי - ביקשתי מהועדה של הקהילה לאשר לי ללכת לשיעורי ציור פרטיים ואחרי שקיבלתי אישור התחלתי לחפש אחר מורה לציור - מישהו נתן לי מספר טלפון של ציירת אומנית שנותנת שיעורי ציור וכך התחלתי פעם בשבוע או פעמיים (אני כבר לא זוכר) לנסוע אליה לסטודיו שלה ב"נחלת שבע" במרכז ירושלים - קניתי ציוד לציור והתחלנו ללמוד - בהתחלה עם עפרונות אחרי זה עפרונות צבעוניים והגענו עד לפסטל וצבעי מים - קראו לה חווה והיא הייתה אומנית וציירת ופסלת די ידועה בירושלים - לפני הפנים שלי היא אמרה לי "יש לך כישרון לציור" היא לקחה 120 או 140 ש"ח לשיעור ציור של שעתיים וחצי או שלוש - היו לה עוד תלמידים ותלמידות אבל היא לימדה כול אחד ואחת באופן פרטי אצלה בסטודיו - היא הייתה בשנות ה 40 או ה 50 לחייה גרושה עם ילדים גדולים.

לכאורה הייתה אומרת לי "יש לך כישרון" אבל ת'כלס כול מה שעיניין אותה היה הכסף - כי זה מה מעניין באמת אומנים - כסף הכרה יוקרה תהילה ובעיקר כסף...

יום אחד באתי לשיעור וחווה אמרה לי שהיום היא תלמד אותי ועוד תלמידה שלה אישה בשנות ה30- לחייה - טוב אנחנו מציירים התלמידה מסתכלת בציורים שלי ולא מפסיקה לצחוק. לקראת סוף השיעור אני הולך לשירותים וכשאני חוזר אני תופס את חווה ואת התלמידה מדברות ביניהם עליי זה הלך בערך ככה:

התלמידה: מי הוא?

חווה: סתם איזה פסיכי שבא מאיזה פנימייה של קוקואים

התלמידה: ויש לו כישרון?

חווה: יש לו כישרון כמו לילד בן 3...

כשחווה גילתה אותי מקשיב היא החווירה ואני העמדתי פנים שאני טמבל שלא מבין וסיימתי את השיעור ואחרי זה חזרתי באוטובוס לפנימייה כשאני על סף דמעות... סיפרתי לחברים שלי ולאנשי הצוות מה קרה ומה שמעתי והם אמרו לי שחבל שאפסיק ושזה לא משנה כן כישרון או לא כישרון העיקר הוא אם אני נהנה מזה או לא...

בשיעור הבא ניגשתי לחווה ושאלתי אותה מי זה אותו אחד שהיא והתלמידה דיברו עליו והיא העמידה פנים שזה איזה מישהו אחר בכלל - לא לא אני בטח שלא אני אני יש לי כישרון... ואני עוד המשכתי ללמוד אצלה עוד שנה בערך עד שנימאס לי ועזבתי את הציור כליל...

אבל מחוץ לשיעורים הפרטיים אהבתי לצייר - היו לי מחברות ציור ורישום וספרים על ציור שקניתי בחנויות כמו ATRA במושבה הגרמנית או חנויות גרפיקה ואומנויות במרכז ירושלים או קניון מלחה - והייתי מצייר ורושם בהם מנופי הפנימייה (את הגינה האחורית למשל או את הכיסאות והשולחנות של חדר האוכל) וגם הרבה פעמים שאלתי אנשים בפנימייה (משתקמים) אם הם רוצים שאצייר דיוקן שלהם - חלקם השיבו בחיוב וישבו מולי בלי לזוז ואני ציירתי תמונת דיוקן שלהם במחברת בעיפרונות - הייתי כול כך גאה בעצמי - זו הייתה התיקשורת הראשונה שלי עם האנשים האחרים בפנימייה דרך הציור - הייתי גם מעתיק ומצייר מתוך עטיפות של אלבומי מוזיקה או מתוך חוברות אומנות או תמונות וגם הייתי מצייר חופשי באופן מופשט בצבעי מים ועפרונות - אחרי כן הייתי מציע לאחרים להסתכל על הציורים והרישומים שלי בחוברות - זה היה ניסיון ראשוני לתקשר עם אנשים בפנימייה (לפני שאביב או שי או איתן או יפעת הגיעו לפנימייה).

----------------

3. איתי.

לפני שאביב וכול החבר'ה ניכנסו לפנימייה... היה את איתי - משתקם צעיר בן 20 מתל אביב שאליו "התחברתי" לאן שהלך אני הלכתי איתו וכמעט רק איתו דיברתי - כמו בסרט "מרד הנעורים" הוא היה ג'יימס דין המגניב ואני הייתי הגרופי הקטן שלו שהולך אחריו...

הוא לא היה חולה רציני לא הייתה לו סכיזופרניה או מניה דיפרסיה הוא סבל מחרדות וממחשבות כפייתיות - הוא רצה ללמוד אומנויות לחימה והעריץ את סרטי ברוס לי הוא גם נימשך ליהדות וחזרה בתשובה וגם לניו אייג' והיה סקרן לגבי אושו והמזרח הרחוק והודו...

הבנות נימשכו אליו כי הוא היה קול ומגניב כזה לא איזה חננה כמו שהיו רוב הבנים המשתקמים בפנימייה או כמו שאני הייתי - איתו היה על מה לדבר הוא היה בעל ביטחון עצמי ובגרות נפשית ואפשר היה לתפוס איתו שיחה על מה שזה לא יהיה... די הלך לו בקלות עם הבנות.

כול בוקר היינו אני ואיתי הולכים ביחד ליחידת שיקום של המכון - נסיעה קצרה באוטובוס ביחד עם שאר המשתקמים ושם 5 שעות של עבודה חורשתית מונוטונית משעממת (להרכיב מכסי חשמל) כשהיינו שם ניסינו כול שיכולנו כדי לשבור את הטימטום המונוטוני של "עבודה עבודה עבודה" השכר שם היה 3 אגורות לכול מכסה חשמל ובסוף היום תמיד היינו צריכים לספור כמה מכסי חשמל הרכיב כול אחד ולרשום את זה - השיקום של המכון היה שיקום תעסוקתי ברמה של שיקום למפגרים שמכינים אותם לעבודת כפיים חרושתית בפס ייצור באיזה מפעל או באיזה עבודה מוגנת... היינו משוחחים שם עם איזה משתקם דתי על יהדות וחזרה בתשובה ונושאים רוחניים מעולם היהדות למורת רוחם של יתר המשתקמים והצוות שחזרו ודרשו שנישתוק כבר ונפסיק עם זיוני השכל שלנו ונעבוד...

אחרי השיקום היינו חוזרים לפנימייה ואחרי התורנויות בפנימייה היינו יוצאים אני ואיתי למרכז ירושלים או לקניון מלחה או למושבה הגרמנית כי איתי רצה לקנות ספר או להתעניין בקשר ללימודי אומנויות לחימה וכולי...

איתי חלם לעשות טיול למזרח הרחוק לתאילנד או לאשרם של אושו בהודו (הוא בטח נימשך לשם בעיקבות השמועות על כול הזיונים והסמים שהולכים שם) לכן היה קונה ספרים על אושו ומדיטציות של אושו או מדריכי לונלי פלאנט על הודו ותאילנד או קלטות וידאו עם סרטי ברוס לי...

בנוסף איתי גם הביא את התפילין שלו מהבית והתחיל להניח אותם בפנימייה עם סידור כיפה וטלית - הוא גם נורא אהב ללכת להסתובב בשוק מחנה יהודה ובכותל המערבי...

לפעמים היינו שומעים ביחד קלטות טייפ של הרב אמנון יצחק המחזיר בתשובה הנודע ומדמיינים את עצמנו "מתחזקים" ביהדות ובמצוות באיזה ישיבה לחוזרים בתשובה או מתחתנים בשידוך ומקימים משפחות כשרות כדת משה וישראל... זו היה חלק מזרם התת מודע הקולקטיבי של שנות ה90- ותחילת האלפיים היו שנימשכו ליהדות וחזרה בתשובה והיו שהלכו על אושו / בודהיזם / מדיטציות / אשראמים וניו אייג'יזם -

אחרי כ 9 חודשים של שהייה בפנימייה איתי החליט לעזוב את ירושלים ולחזור להורים בתל אביב נימאס לו מהחוקים ומהאנשים ומהמשתקמים והוא רצה את החופש שלו - לפני שעזב כשעוד התלבט (ההורים לחצו עליו להישאר בירושלים בפנימייה) הלך לאסטרולוגית לייעוץ וביקש שתכין לו מפה אסטרולוגית לגבי העתיד שלו לשנים הבאות והיא אמרה לו בין היתר שהוא יעזוב את הפנימייה אז הוא עזב סופית והשאיר אותי לבד בפנימייה בלי אף אחד לדבר איתו...

-------------

4. אביב המגניב...

אחרי איתי כעבור כמה שבועות התחיל טיפטוף של משתקמים חדשים להתקבל לפנימייה במקום אלה שעברו לשלב ב' - דירות המעבר. ואז הגיעו אביב ושי ויפעת ועידו ועוד כמה. עבור המשתקמים בפנימייה כול משתקם חדש הוא סוג של התרגשות וריגוש "בא לשכונה בחור/ה חדש/ה!" כי הפנימייה הייתה בועה סגורה - כול קשר אל העולם החיצוני היה מפוקח ומוגבל או מנותק - חיינו כולנו בתוך בועה או חממה עסוקים רק בעולמו הקטן של הפנימייה - לכן כול משתקם או משתקמת חדשים היו סיבה למסיבה ולסקרנות - כולם רצו להכיר אותך... אביב ניכנס להיות השותף החדש שלי לחדר הוא היה בן 17 והגיע אחרי דיכאון ואישפוז וטיפול במכות חשמל - הוא ניסה לפני כן לגור בדירה ששכרו לו הוריו אבל זה לא ממש הלך הוא הגיע מדוכא וכועס ועם בוז כלפי כולם וגם כלפי - איך שראיתי אותו ידעתי "שהוא כזה" (הומו) זה היה ברור וזועק לשמיים - אני מניח שככה כולם "יודעים" עלי כשהם רואים או ראו אותי בפעם הראשונה. השוני הוא שאביב בסוף קיבל את זה והשלים עם זה בעוד שאני מכחיש את זה או מתעלם מזה עד עצם היום הזה...

יש מי "שרואים עליו" ויש מי שלא - ככה זה כנראה... ואם רואים עליך "מה שזה לא יהיה" (כלומר וואטאבר מה שאתה משדר לסביבה שלך) אז זה גם היחס שתקבל בחזרה מהסביבה ומכולם - לי קראו "מפגר" "דפוק" "טמבל מגמגם" ו"הומו" מאז שהייתי בגן חובה - כנראה שזה מה שאני משדר וכתוצאה מכך אף בנזונה ואף בת זונה לא רצו להתקרב אליי עם מקל או לדבר איתי או להתחבר אליי או לנסות להכיר אותי כול 12 שנות הלימוד שלי לא היו לי חברים בבית הספר או בתיכון - דיברתי אל הקירות... על שי למשל לא ראו עליו כלום - כנראה מפני שאביב שידר תדר של "נשיות" ואילו שי שידר תדר של "גבריות"... לקח לי המון זמן להבין ולדעת ששי גם הוא "כזה".

ככה קראו להומוסקסואליות בשנות ה90- - הומו היה התואר הרשמי והקללה בשפת רחוב ואילו ברמיזה היו הכינויים "מתלהב", "מתרומם" או "כזה" - זה היה בערך הז'ארגון בישראל מחוץ לבועה של הקהילה הלה"טבית בתל אביב - התל אביבים היו תמיד חיים בבועה משל עצמם מנותקים מהפריפריה (אפילו רמת גן היא פריפריה מבחינת התל אביבים) התל אביבים המצחיקים האלה עם כת ה PC שלהם והפוסט מודרניזם הדפוק שלהם - והם תמיד מביטים בהתנשאות צינית על כול מה שלא תל אביבי (קרי כול המזרח התיכון) עם תחושת עליונות לבנה וגיזענית - לא פחות גרועים משאר הגזענים והקיצונים העיקר משחקים אותה נאורים ליברלים ויפי נפש - (כן אני שונא את תל אביב מבצר היהירות והגיזענות הלבנה).

בכול אופן אני אמרתי לעצמי שלא משנה אם אביב הוא "כזה" או לא אני שמח שיש לי שותף חדש לחדר... בשבועות הראשונים הוטל עלינו לקבל ולהדריך את "החדשים" בחוקי המסגרת של הפנימייה ולעזור להם - אני הייתי צריך ללוות את אביב להסביר לו ולעזור לו עם התורנויות ניקיון והבישולים ולהסביר לו על איך הדברים עובדים בפנימייה (כמו שעשו לי כשהייתי חדש).

אביב לא היה "חולה כבד" הוא סבל משאריות של דיכאון ומבעיות נפשיות אבל לא סבל מסכיזופרניה או מניה דיפרסיה ולכן הנפש שלו הייתה חזקה ובוגרת יותר משאר המשתקמים הוא לא סבל מחיי נפש ריקים וחלולים או מחוסר מעוף ומ"אפקט שטוח" כתוצאה ממחלה נפשית כבדה או מתרופות אנטי פסיכוטיות חזקות ומסממות. הנפש שלו לא נידרסה או נימחקה ממחלה או מתרופות - והתוצאה הייתה שהיה על מה לדבר איתו והיה כיף לדבר איתו לעומת משתקמים אחרים שחיי הנפש שלהם היו על תקן של זומבי על סמים פסיכיאטריים...

בלילות ניסיתי לדובב אותו ולהצחיק אותו ולהוציא אותו מהעגמומיות שאפפה אותו - אני לא יודע מה הוא חשב על המקום שנפל אלי�� ועליי אבל בסופו של דבר הקרח נישבר בינינו והתחלנו לדבר בהתחלה על דברים פשוטים ואחרי זה יותר ויותר על דברים אישיים יותר...

אביב חי רוב חייו עד אז כהומו בארון למרות שכול מי שהיה בסביבתו ידע על כך (חוץ מהוריו שניסו להכחיש זאת כנראה) למרות גילו הצעיר הוא הספיק לעבור הרבה בחיים שלו לפחות על פי מה שסיפר לי על עצמו -

הוא הספיק:

1) לעבור אונס טראומטי

2) לעבוד בתור נער ליווי

3) לינשור מבית הספר בגיל צעיר

4) להתנסות בסמים ובאלכוהול

5) להצטרף לכת היהודים המשיחיים ולעזוב אותה

6) למצוא את "אהבת חייו" ולאבד אותו בתאונת דרכים

7) להיות בקשר עם הומוסקסואל מבוגר וחולה איידס ולראות כיצד הוא גוסס ומת מהמחלה

8) לשקוע בדיכאון קליני עמוק להתאשפז ולעבור טיפולי חשמל

אביב לא ניכנס יותר מדי לפרטים בנוגע לתחנות חייו אלו - הוא שמר את הפרטים לשיחות עם המטפל שלו בפנימייה אבל אני סיפרתי לו ללא חשש על עצמי את סודותיי הכמוסים ביותר... אולם לא רק שיחות כבדות משקל היו בינינו אלא בעיקר היו בינינו שיחות קלילות של רכילות פנים פנימייתית ושל פטפוטי שטויות וצחוקים בדיחות ורגעי שטות... אביב היה האדם הכי מגניב מצחיק שנון חכם כריזמטי כובש לב (ואמיץ) וטוב לב שהכרתי עד אז... ההתאהבות שלי בו הייתה טיבעית לגמרי...

זה היה כאילו אביב היה האדם הראשון שגילה לי מה פירוש הדבר "לעשות כיף" או לחוות אושר ביחד - בסופו של דבר התקרבנו עד כדי כך שדי היה לי לשהות במחיצתו ולדבר איתו כדי להרגיש כאילו "אני בבית" והכול בסדר - בזכות אביב שהיה איתי כבר לא היה אכפת לי מה עגמומיות והעליבות של המציאות בפנימייה ובמכון השיקום העלוב והמחורבן שאליו נפלתי - כבר לא היה לי משנה כמה קשה או מחורבן המצב העיקר שיש לי חבר כמו אביב שאיתו אפשר לצחוק מהכול ולפרוק הכול החוצה - אביב היה זה שגרם לי להרגיש את "התעלות הנפש" מעל מציאות העלובה של מכון השיקום - בזכותו החיים הפכו להיות לא רק ניסבלים אלא גם בעלי עיניין ומלאי יופי - הלכתי שבי אחריו והוא הכיר לי את שי ויפעת ואת שלי ויותר מאוחר את איתן וכך הפכנו כולנו לחבורה אחת - לא הייתי יותר לבדי בפנימייה ובמכון השיקום היו לי את "החבר'ה שלי" עליהם יכולתי לסמוך ואיתם יכולתי לצאת אל העיר ירושלים ולבלות ביחד איתם...

בפנימייה בחדר המשותף עם אביב אחר הצהריים או בערב או בלילה אחרי כיבוי האורות של הפנימייה היו לי את השיחות הכי עמוקות ומשמעותיות עם אדם כלשהו עד לאותה נקודה - אני רק מצטער שלא הייתי בוגר מספיק כדי להבין ולעכל ולדבר אחרת מאיך שדיברתי... יכול להיות שבגיל מאוחר יותר או במצב שונה או עם בגרות נפשית גדולה יותר השיחות בינינו היו לוקחות אותנו למקום אחר... ואולי העתיד היה ניראה אחרת לגמרי...

בפנימייה היה איסור גורף על סמים ואלכוהול ועל קיום יחסי מין בתחום הפנימייה מי שעבר על כך היה עף ישר לקיבינימט ולנו לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותה תקופה...

היה לנו מעין וויכוח קטן או מחלוקת בינינו לגבי משהו שאני האמנתי בו ואביב חלק עליו - אני טענתי בתוקף ש - " הכול מותר בדמיון ואין לזה שום משמעות במציאות " זה היה משפט שאמרה לי אותו הפסיכולוגית הראשונה שלי בתיכון לפני המשבר הפסיכוטי והאישפוז והאבחנה והתרופות ולפני שבאתי לפנימייה "להשתקם" - הפסיכולוגית הזו טיפלה בי בשנות התיכון וכשסיפרתי לה על רגשות האשמה שלי על האוננות שלי ועל הפנטזיות המיניות שלי היא אמרה לי ש"בדמיון הכול מותר ואין זה משפיע או קובע מי אתה בחיים האמיתיים" כלומר אין זה משנה על מה אני מפנטז כשאני מאונן כי רק אני מחליט וקובע מה אני ומה הזהות המינית שלי ומה ההעדפה המינית שלי ומה אני אוהב ומה לא ועם מי אני רוצה להיות ומי לא ואני חופשי לחיות את חיי איך שאחליט כול עוד אני לא פוגע באחרים או בעצמי או עובר על החוק...

אביב לא קנה את זה בכלל - "אתה הומו! ואני יודע ואתה יודע ואני יודע שאתה יודע ואתה יודע שאני יודע וכולם יודעים! אז תפסיק כבר לשחק משחקי מחבואים עם עצמך!" אמר לי בכעס "אתה יכול להכחיש את זה כמה שאתה רוצה אבל זה לא יעבור לעולם! זה מה שאתה ואתה לא יכול לשנות את זה לא משנה מה תעשה או תחשוב!"...

בשיחות הנפש שלנו בחדר המשותף רק אני ואביב הוא סיפר לי על הפחד שלו מההזדקנות והזיקנה ומלהיות זקן בודד לבד וכבוי ומשעמם ומשועמם הוא גם סיפר לי שהוא לא מוכן שיקברו את גופתו באדמה ושהתולעים יאכלו את גופתו הוא רוצה שישרפו את גופתו ויפזרו את האפר שלו היכן שיצווה בצוואה - אביב היה אנטי דת - כול דת שהיא וכול מסורת שהיא ומסתבר שהוא גם היה הטרופוב גאה - בז לכול ערכי המשפחה והמסורת המערבית. בז למוסדות ואירגונים ולדתות. בז לסטרייטים שבעיניו היו אספסוף הומופובי גיזעני ומטומטם חסרי כול תיחכום או אלגנטיות - הוא האמין ברוחניות באופן כללי אבל לא בדת ספציפית - סמים בעיניו נחשבו לאמצעי קדוש להיפתח לעולמות ומימדים אחרים או סתם כאמצעי להרגיש אושר וכיף - הוא היה אוהב להשתמש בסמים או באלכוהול בסיטואציות אינטימיות או חברתיות הוא טען שזה עוזר לשבור את הקרח ועוזר להשתחרר מעכבות ולהיות ולהרגיש חופשי "אתה יוצא מעצמך ומוצא את עצמך באווירה עליזה ומשמחה" הסביר "ואז אתה חופשי באמת לאהוב ולהיות נאהב כול הפחדים והבושה והמחסומים נמסים ונעלמים"...

השיגרה בפנימייה דיכאה אותו והוא התנחם מחברתי וחברת שי ויפעת ושלי ובעיקר מעשיית מעשי קונדס ומרי נגד החוקים של הפנימייה והמכון שיקום - הייתה פעם ששכרנו סרט וידאו פורנוגרפי מאיזה וידאו-מט וצפינו בו בחשאי בסלון הפנימייה - סתם כדי לשים זין נגד החוקים של המכון - לא ניתפסנו ולא גילינו לאף אחד ולא נענשנו - אף אחד לא ידע מזה זה היה הסוד שלנו - אני הייתי קונה חוברות כחולות של "האסלר" ו"פנטהאוז" בקיוסקים ומחביא אותם מתחת למזרון שלי בחדר והיינו מסתכלים עליהם ביחד - קוראים את המאמרים והטורים ומדפדפים בתמונות - מסתכלים על עירום ופורנו של נשים וגברים - קוראים ביקורות על סירטי פורנו וצוחקים וגם ממדור הבדיחות הגסות והפרודיות על הפרסומות היינו צוחקים... דאגנו לא לספר לאיש ולא ניתפסנו - שיחקנו אותה משתקמים טובים וצייתניים ובחשאי היינו מורדים ובזים לפנימייה ולמכון השיקום ולכללים שלהם... העולם של המכון ושל הפנימייה ניראה בעינינו מגוחך ועלוב עם החוקים הנוקשים והשיגרה המטמטמת... היינו עושים חיקויים של המדריכים והמדריכות לועגים וצוחקים על הצוות ומתפוצצים מצחוק... בקיצור היינו עושים קרקס מכול הטמטום של הפנימייה שהלך סביבנו וזו הייתה הרגשה כול כך טובה שהנה יש מישהו כמוני שסובל פה איתי וביחד אנחנו פורקים את הכול ועושים מזה צחוק ולועגים ומורדים בקטנה - עזרנו אחד לשני והיינו שם אחד בשביל השני כמו אחים לצרה או חברים לזמן ולמקום וזה היה ניפלא לא להיות לבד בחושך ובקור בעליבות ובעגמומיות של המכון והפנימייה וירושלים...

היינו עוזרים אחד לשני בסיגריות כי שנינו עישנו אז אם אני או הוא היינו ניתקענו בלי סיגריות היינו מלווים אחד מהשני ומחזירים אחר כך... אם רצינו קצת להתאוורר מהפנימייה ולצאת קצת לאן שהוא היינו יוצאים ביחד ומודיעים לצוות לאן אנחנו יוצאים ומתי אנחנו חוזרים וככה משוטטים להנאתנו בקניון מלחה או במושבה הגרמנית או במרכז ירושלים מסתכלים באלבומי מוזיקה או בספרים בחנויות או שוכרים סרט וידאו ולמחרת או באותו יום בערב רואים ביחד...לפעמים אוכלים פאלאפל או פיצה או ארוחת מקדונלד'ס... בניקיונות של החדרים היינו מחלקים את העבודה בינינו וככה מסיימים יותר מוקדם... אם היינו צריכים למצוא מישהו שיחליף אותנו בתורנות מטבח היינו פונים זה אל זה וסוגרים עיניין...

אני ואביב גם סיפרנו זה לזה והחלפנו חוויות מהאישפוזים שלנו על כול הסבל שעברנו במחלקות הסגורות/פתוחות וזה היה משחרר לפחות עבורי כי עד אז לא היה לי אף אחד לדבר איתו ולפרוק את זה - נשאתי בתוכי את כול הזיכרונות הרעים מ"שם" בלי שיכולתי לבטא אותם במילים כי אף אחד לא הסכים לשמוע אותי - אביב הסכים ועודד אותי להוציא החוצה ולדבר איתו על מה שעברנו שם...

--------------------

באחד הלילות בפנימייה אני ואביב נישארנו ערים כול הלילה - באותו לילה הסכים אביב שאצייר תמונת דיוקן שלו "אבל אני רוצה שתצייר אותי כאישה" (כלומר הפנים שלו עם גוף של איזה דוגמנית מאיזה פירסומת בעיתון לבגדי אופנה) ואכן כול הלילה (למעשה התחלנו כבר אחרי הצהריים ובמהלך הערב והמשכנו עד לפנות בוקר) ישב מולי אביב על המיטה ואני ציירתי את תוי פניו ואת ראשו ואז המשכתי לצייר את גופה של הדוגמנית כולל השיער השופע והתיסרוקת והוספתי לו עגילים לפי דרישתו וכשסיימתי חתמתי את ראשי תיבות שמי באנגלית ואת התאריך הלועזי. את הציור המקורי נתתי לאביב ושמרתי לעצמי על העתק (צילום ממכונת צילום) אבל בסופו של דבר עם השנים זרקתי את ההעתק שלי לפח - ידוע לי שלאביב יש את התמונה המקורית ממוסגרת היכן שהוא בביתו עד עצם היום הזה אי שם באמריקה...

--------------------

5.סופי השבוע עם דמיטרי...

דמיטרי היה מבוגר ממני בשנתיים שלוש וכבר היה בשלב ב' של השיקום - הוא גר עם עוד כ חמישה שישה משתקמים בדירת מעבר לקראת סוף השהות שלהם במכון שיקום - הייתי פוגש אותו כשהוא היה בא לפנימייה בשביל שיחות טיפוליות ועד מהרה התיידדנו וכשגילינו ששנינו בסופהשבוע חופש מהפנימייה נימצאים באותה עיר קבענו להיפגש - הוא היה אצל סבתו ואני הייתי אצל הוריי בסופי שבוע חופש מהפנימייה ובחופשות וכך כול שישבת חופשה מהמכון הייתי קובע איתו ובא לבקר אותו אצל סבתו...

הם עלו מבריה"מ ב1990 ממוסקבה הוא היה בן לאם יהודיה ולאב רוסי שהתגרשו אימו עלתה איתו לארץ ואביו נישאר ברוסיה - הוא גדל במסגרת החינוך ה"סובייטי" וחלה כשהגיע ארצה - אביו שנישאר ברוסיה היה עיתונאי בדימוס שסיקר אחר מתוכנית החלל הסובייטית אחיו גם נישאר ברוסיה והיה סופר שהוציא ספרים לאור והתפרסם ואילו כול החברים שלו שנישארו ברוסיה היו ציירים אמנים סופרים ומשוררים - אנשי בוהמה - הוא שמר איתם על קשר במייל ובמכתבים...

הוא היה כותב סיפורים ברוסית ובעברית ואף נתן לי כמה סיפורים קצרים שכתב מודפסים במדפסת עם הקדשה שלו...

הייתי בדרך כלל בא אליו לדירת סבתו בצהריים או אחה"צ ויושב איתו במרפסת הדירה היינו יושבים ומעשנים ושותים קוקה קולה ומדברים על המכון ועל הא ודא - הוא היה מספר לי על איך זה היה לגדול בברית המועצות ואני הייתי מספר לו על חוויות הילדות והנעורים הישראלים שלי על התיכון ובית הספר...

היו פעמים שניסינו לכתוב ביחד סיפורים קצרים בעיברית - סיפורי נונסנס - הוא היה כותב חלק ואני חלק ואחרי זה היינו מחברים את זה לסיפור אחד - והוא היה מדפיס ונותן לי למזכרת - אימו נישאה לאחר גירושיה לאיש תיאטרון רוסי-יהודי...

הוא עבד בעבודה שלא סבל אבל נישאר בה בעל כורחו - עבודת דחק כדי להתפרנס - לאחר שסיים את השבות במכון המשיך לשכור דירה בירושלים ולעבוד באותה עבודה עד שהמקום עבודה ניסגר ואז ההורים סידרו לו דירה בדרום תל אביב ועבודה בתיאטרון גשר בתור סדרן לאחר מכן הוא טס ללמוד עיתונאות באוניברסיטת מוסקבה אבל לא השלים את התואר ואת הלימודים כי המצב הנפשי שלו התדרדר - הוא חזר לארץ והמשיך לגור בדרום תל אביב ולעבוד בתוך סדרן בתיאטרון או לעבוד בשמירה - אולם מצבו הנפשי המשיך להתדרדר - כיום אני כבר לא בקשר איתו אבל הוא כבר חצי פרנואידי חצי סהרורי ממשיך לעבוד בעבודות דחק ולגור במגורים זולים... אביו ניפטר ברוסיה ממחלה קשה והוא לקח על עצמו לערוך ולהוציא את כתבי אביו לאור כספר ברוסית...

---------------

6. עידו

עידו הגיע לפנימייה כשהוא סובל ממחשבות אובססיביות וכפיתייות ומהפרעת אישיות גבולית. הוא תמיד שמר על מרחק מכולם כולל ממני כלומר לא הצטרף לאף חבורה ולאף קבוצה בפנימייה - עם עידו יכולת מקסימום לדבר ולהתקרב רק על בסיס אחד על אחד פנים מול פנים. הוריו היו בתהליכי גירושים אחותו הצעירה הייתה דוגמנית ובסופו של דבר עזבה את הארץ כדי להתחתן עם אהובה ולגור איתו בניו יורק ולגדל את ילדם המשותף.

את עידו עיניינו רוחניות וניו אייג' הוא חיבב ספרים על רוחניות וספרים בכלל למרות שלא הצליח להתרכז ולקרוא בגלל ה-OCD שלו...

עידו גם היה חולה על מוזיקה ועל סרטים כאמצעי לברוח מהמציאות הלא טובה שלו או מהמצב הנפשי שלו...

עידו התגייס לצבא כשסיים תיכון אבל דפק ניפקדות וברח לאילת וניסה להסתתר שם מהמשטרה הצבאית - כך לפחות סיפר לי - על מה שקרה אחר כך לא הסכים לספר אבל בסופו של דבר קיבל פרופיל 21 ואבחנה פסיכיאטרית והגיע לפנימייה להשתקם... אחרי שהפנימייה והמכון ניגמרו ואני עזבתי את ירושלים בתחילת שנות האלפיים עד לאמצע שנות האלפיים שמרתי קשר עם עידו משום מה - הייתי בא לבקר אותו אצל דירת סבתו בגבעתיים וביחד היינו יוצאים לבלות בעיר הגדולה תל אביב בדרך כלל לראות סרט קולנוע או ללכת להרצאה של ניו אייג' בחנות ספרים... היינו גם אוכלים כמובן במזללות - בדרך כלל היינו נוסעים לתל אביב באוטובוסים וחוזרים אחרי חצות במוניות... אבל עידו לא היה תחליף ראוי לאביב או לחברים שלי לשעבר מהפנימייה - הוא סירב לדבר על העבר ועל הפנימייה למעשה ניסה לשכוח את הפנימייה ואת המכון ואת ירושלים כאילו ניסה לברוח מזיכרון רע שרדף אותו... הרבה פעמים היה מקניט אותי ולועג לי ואם היינו מדברים על משהו זה תמיד היה רק על מה שעידו הסכים או רצה לדבר עליו כלומר על עצמו ועל כמה רע לו או איך הוא מרגיש - אני בכלל לא ממש עיניינתי אותו באמת מבחינתו אני הייתי איזה חננה "פייגלה" קטן שאפשר להשתמש בו לצרכים שלו (שאני אשלם על מוניות או על ארוחות כשלא היה לו כסף לשלם את החלק שלו) להלוות ממנו כספים (שהוא אף פעם לא החזיר) - לבסוף גיליתי שעידו רק מעמיד פנים שאכפת לו או שהוא חבר שלי וגם אם לא הוא היה חבר דפוק ומוגבל - בקיצור חרא של "חבר" עד שהעדפתי לוותר על השיחות בינינו ועל הטלפונים ועל היציאות המשותפות לתל אביב - עידו היה רק אשליה של "חבר" למעשה היה בנזונה אמיתי - עד העדפתי לנתק קשר ממנו...

----------------

7. שלי ויפעת...

שלי ויפעת היו הצלעות הנשיות שבחבורה - שלי הייתה ותיקה כמוני בפנימייה בת גילי בערך. היא נולדה עם חצי גוף בשיתוק מוחין רגל ויד ימין שלה היו קצת מעוותים אבל היא הייתה יפה (והיא בעיניי יפה עד עצם היום הזה היות והיא היחידה מכול החבורה של הפנימייה ושל המכון שאני עדיין בקשר איתו) ותמיד הייתה אופטימית ומעולם לא שקעה לתוך פסימיות או רחמים עצמיים - מעולם לא ראתה את עצמה כמוגבלת או כקורבן של החיים או הנסיבות. היא תמיד אוהבת לצחוק ולחייך כך אז וכך עד היום. היא באה ממשפחה טובה ואוהבת עם אח ואחות גדולים ולמדה עד לאמצע החטיבה בחינוך מיוחד עד שלקראת התיכון עברה ללמוד בבית ספר רגיל עם ילדים רגילים - אני לא יודע בדיוק מה השתבש אבל לקראת סוף התיכון קיבלה התקף מאני ואושפזה במחלקת נוער שם אובחנה עם האבחנה "פסיכוזה על בסיס מאני" היא הייתה מסבירה לנו שאין לה דיכאונות אלא היא לוקחת תרופות כדי לא לגלוש להתקף מאני שהוא דמוי פסיכוזה - שלי לא ממש התחברה אל שאר הבנות בפנימייה אלא יותר התחברה עם הבנים - היה לה (ויש לה עד היום) מעין ביטחון עצמי שמגן עליה...

אני ושלי היינו ביחסים טובים או לפחות נייטרלים אבל כשאביב הגיע לפנימייה והתחיל לרקום קשרים מיד התחברה אליו והם נהפכו לידידים טובים - היא נישבתה ממש כמוני בקסמו הרב - וכך גם אני ושלי התחלנו להיות קרובים גם הזמן החולף... בהתחלה לפחות נדמה היה ששלי הולכת ומתאהבת באביב עד שהוא נאלץ להוריד אותה בעדינות לקרקע המציאות והיא קיבלה אותו בלב שלם כפי שהוא...

יפעת הייתה יותר חדשה והגיעה לפנימייה ביחד עם שי ואביב ועידו - היא הייתה בחורה צעירה ממוצא תימני שהגיעה מבית חצי הרוס עם יחסים בעייתיים. היא לבשה תמיד בגדים שחורים קצרים - מכנסי דגמ"ח שחורים וחולצות טי-שירט אפורים/כהים היה לה עגיל פירסינג בגבה ושיער שחור מתולתל עד לכתפיים והיא סירבה שיצלמו אותה או שהייתה מכסה את פניה עם השיער שלה כשרצו לצלם אותה... אני מעולם לא שמעתי מה הסיפור שלה כלומר איך ומדוע התגלגלה אל הפנימייה היא לא אהבה לדבר על עצמה לפחות לא איתי... היא הייתה מעריצה של ענבל פרלמוטר ושל להקת המכשפות ושל להקות רוק ישראליות

מי שהיו הכי קרובים אליה היו שי ואחרי זה גם איתן כשהגיע לפנימייה כשאני ושלי ועוד כמה עברנו לשלב ב' של השיקום (מעבר לדירת מעבר - שזה כמו הוסטל קטן עם יותר עצמאות וחופש) ודרך שי היא הצטרפה להיות חלק מהחבורה שלנו...

בפנימייה ראו בנו - בי באביב שי יפעת ואיתן - כחבורה הלהט"בית של הפנימייה... היו שלא סבלו אותנו או את חלק מאיתנו והיו שפשוט שמרו על מרחק מאיתנו...

------------------

8. שי...

שי אהב מוזיקה שחורה או מלנכולית - הוא היה בחור צעיר חזק מאוד וגברי - מה ששמעתי עליו או שהוא סיפר לי זה שהוא נולד וגדל בקיבוץ ושאביו התאבד כשהיה בן 10 - הוא הגיע לפנימייה אחרי אישפוז במחלקת נוער שם היה מאושפז במשך שנה - היו לו צלקות על פרקי ידיו מניסיון התאבדות כושל. הוא נהג לשתות אלכוהול מחוץ לפנימייה. והוא עישן כבד וגם כשהיה חולה בדלקת ריאות הוא המשיך לעשן... הוא היה הומו כלומר כולם ידעו כי הוא במוקדם או במאוחר סיפר להם או גילה להם. הייתה לו חיבה לנחשים עקרבים ועכבישים ארסיים והוא ידע לנגן על פסנתר מבלי לדעת תווים הוא יכל היה לנגן שיר ששמע רק לפי השמיעה המוזיקלית

שלו. כשהיינו משחקים שחמט אני והוא (כדי להעביר את הזמן המת בפנימייה) הוא תמיד היה בוחר לשחק בכלים השחורים ואי אפשר היה לנצח אותו - שאלתי אותו מי לימד אותו לשחק ככה והוא ענה שאבא שלו לימד אותו. הייתה שמועה עליו שהוא עובד שטן - הוא מעולם לא טרח להכחיש זאת. וכשלא הרגיש טוב היו לו התקפי אלימות והיה צורך לאשפז אותו. אני כיבדתי אותו אבל פחדתי ממנו ואת ניסיונות החיזור שלו אחריי אני דחיתי...

שי בשעות אחר הצהריים והערב או בסופי שבוע בשבת היה יושב ב"סוויטה" שלו ביחידת דיור שלו בפנימייה ומעשן ומקשיב למוזיקה עם יפעת או לבדו מהמערכת שקנה - מערכת ביתית עם חמישה רמקולים ומגש לחמישה או שישה דיסקים של מוזיקה... היו לשי אוסף אדיר של מאות אם לא אלפי אלבומי מוזיקה מכול הז'אנרים...

שי היה חלק מהחבורה שלי אבל לא חבר שלי אישית... והוא היה אומר לי כמה שהוא מעריך אותי ובו זמנית מדי פעם לועג לתמימות שלי -

-----------------

9. איתן...

אחרון וחביב היה איתן שהגיע לפנימייה אחרי שאני ושלי עברנו לשלב ב' גם הוא היה מאושפז אישפוז ארוך וסבל ממניה דיפרסיה - הוא ניכנס לחדר של אביב להיות לו שותף לחדר שלו במקומי. הוא היה תל אביבי ובא מבית הרוס רק אימא חולה נפשית בעצמה וההורים שלה סבא וסבתא שלו - אביו היה יהודי צרפתי שחי בצרפת והיה מנצח תיזמורת בקונסרבטוריום. הוא ירש ממנו את כישרון המוזיקלי שלו והשמיעה האבסולוטית שלו וידע לנגן בגיטרה ובקלידים.

איתן היה פריק של מחשבים ושל מוזיקה - הוא היה שוחה בים המידע של רשת האינטרנט הצעירה והחלום שלו (כך אמר לנו) היה ללמוד ולעסוק במוזיקה אלקטרונית - הטעם שלו באומנות במוזיקה בקולנוע בספרות וכולי תמיד היה שונה ומיוחד - הוא אהב הרכבי מוזיקה אלקטרונית כמו ההרכב הצרפתיRIA או כול מיני די-ג'ייאים של טריפ הופ ואלקטרוניקה - הוא סיפר לכולם בפנימייה שהוא דו-מיני - כך לפחות היה לו נוח להגדיר את עצמו באותה תקופה...

בתקופה המאוחרת של תחילת שנות האלפיים כשהוא והיתר היו בשלב ב' של השיקום של המכון ואילו אני ושלי שכרנו דירה בירושלים הוא בדרך כלל היה בא לבקר אותנו (או יותר נכון אותי) והיינו מדברים כול הלילה - באותה תקופה כבר אני ושלי התחברנו לאינטרנט והיה לי מחשב נייד (קומפאק-פרסריו) כך שהיינו גולשים ביחד והוא היה מראה לי ומלמד אותי דברים על האינטרנט כמו למשל - איך מורידים מוזיקה (נפסטר ואימיול) - איזה מנוע חיפוש הכי טוב (גוגל) - איך מורידים ומתקינים תוכנות מהאינטרנט - איך משנים הגדרות במערכת ההפעלה - איך מתחברים לרדיו אינטרנט ויכולים להקשיב בחינם לאלפי ערוצים וז'אנרים של מוזיקה - מה זה לינוקס ויוניקס ואיזה עוד מערכות הפעלה יש חוץ מחלונות - איך מתקנים מערכת הפעלה או איך מתקינים מערכת הפעלה או איך משדרגים מערכת הפעלה או תוכנות - וכולי... היום זה נישמע טריוויאלי אבל אני לא ידעתי כלום על האינטרנט או על מחשבים עד אז - הייתי בטוח ש - "האינטרנט זה בסך הכול בשביל פורנו"... ואילו בזכותו למדתי קצת ממה שהיום כבר ניתפס כמובן מאליו...

שנות ה90- היו שנות אינפלאציה של ז'אנרים של מוזיקה וגם רשת האינטרנט הצעירה הייתה שוקקת מיצירתיות ויזמות ומאתרים ופרוייקטים חדשניים (רובם לא שרדו לאורך זמן) לפתע בא איתן והראה לי שיש חיים שלמים אונליין...

ביחד גם היינו מרכלים קצת על האחרים ועל מה שקורה בפנימייה או במכון או בדירת מעבר שלו. או רואים טלוויזיה קצת את שידורי הלילה של הכבלים שהיו לרוב שידורים חוזרים של סרטים וסדרות ישנים או סדרות וסרטים אמריקאים או תוכניות לילה הזויות.

היינו ערים כול הלילה עד לפנות בוקר מעשנים ושותים נס קפה אחרי נס קפה - איתן היה פתוח לניו אייג' גם היה לו עיניין בקריסטלים ובתדרים של אנרגיה ורייקי וכולי...

גם איתן ניסה לשכנע אותי "לצאת מהארון" אבל אני לא הייתי מוכן להקשיב לשיחות הרציניות שלו בנושא...

---------------------

10. מילניום...

אני לא חגגתי את הסוף המאה העשרים ותחילת האלף השלישי - אבל אביב שי יפעת שלי ואיתן כן חגגו במועדונים של ירושלים עד לאור הבוקר כולנו כבר היינו בשלב ב' של השיקום מחוץ לפנימייה בדירות המעבר של המכון ללא כיבוי אורות וללא השכמה בבוקר ובלי צוות שמפקח עלינו 24 שעות ביממה וללא צורך לתת דין וחשבון לאיפה אנחנו יוצאים ומתי אנחנו חוזרים - אני מבחינתי זה היה יום רגיל ולילה רגיל - ברדיו ובטלוויזיה שידרו נונ-סטופ את "מילניום" של רובי וויליאמס ואת השיר של להקת פולפ - "דיסקו 2000" - ממש טחנו אותם בגלגל"צ ובגל"צ וב- MTV....

מה שאני זוכר זה שאני ואביב ושלי הלכנו חודש לפני או אחרי המילניום "לב��ות" במועדון חדש שניפתח (וניסגר די מהר) הוא היה ממוקם מעל למועדון ותיק (שגם הוא ניסגר עם השנים) שהיה מקום בילוי מוכר בירושלים - האנדרגראונד...

נסענו במונית לשם והגענו לקראת 10 וחצי בלילה - שלי ואביב התחילו לשתות קצת קוקטיילים בבאר ואני שתיתי משקאות קלים - ברחבת הריקודים ניגנו מוזיקה דיסקו ודאנס שמחה - זוגות צעירים מכול המינים רקדו והתגופפו חוגגים את אהבתם - הלכנו לשם והתחלנו לרקוד גם קצת - אבל אני לא יכולתי לתת לעצמי להשתחרר ולהיות חופשי - הרגשתי לא שייך ואילו שלי ואביב היו שמחים ומשוחררים - הלכתי והתיישבתי בצד והסתכלתי על אביב ושלי וכול יתר הזוגות רוקדים - שמחים חופשיים ומאושרים - וחשתי מדוכדך ועצוב.

אביב שם לב לזה ובאיזה שלב ניגש אליי והזמין אותי לבוא איתו ולעלות לקומת הגג של המועדון שם נישקף היה נוף יפה של מרכז ירושלים בלילה.

אמרתי לו שאני פשוט לא יכול - לא מסוגל או וואטאבר -

הוא ענה לי שזה בסדר ואין לי מה להתנצל "אני אוהב ומקבל אותך כמו שאתה" אמר לי אביב והוסיף שהוא מאמין בי ושיום אחד אוכל לתת לעצמי להשתחרר ולהיות מאושר...

אני זוכר שהתחבקנו שם - רגע אינטימי - ואז ירדנו שוב אל המועדון אל שלי ואל הבאר ורחבת הריקודים...

אני נישארתי עוד כשעה ואז ניפרדתי מהם וחזרתי במונית הביתה - הם נישארו שם עד לפנות בוקר וחזרו שיכורים עם האנגאובר שניגרר עד למחרת...

-------------------------

11. טיול...

בפנימייה היה פעם בשנה עושים טיול שנתי לכול המשתקמים לשניים שלושה ימים ולילות - זה תמיד היה או לצפון (נחל זילבון והגליל) או לדרום (נחל צין מכתש רמון אילת שדה בוקר דימונה והנגב) -

כמו כן בסופי שבוע שהיינו נישארים בפנימייה כול יום שישי בבוקר עד אחר הצהריים היינו יוצאים כול הפנימייה לסיור וטיול ברחבי ירושלים - פעם לאוניברסיטה המורמונית או לכותל ולמוזיאון מגדל דויד או למשל לשכונות נווה שאננים וימין משה או לדוגמא כפר ליפתא או עיר דויד וכולי - אני חושב שלא היה מקום סיור או אתר תיירותי בירושלים שלא היינו בו חוץ מאשר מזרח ירושלים או הכפרים הערביים שהיו מחוץ לתחום לפי חוקי המכון.

אבל היה טיול אחד כשכבר אביב יפעת איתן ושי היו בשלב ב' בדירת מעבר ואני ושלי שכרנו דירה שעשינו באופן לא רישמי רק אנחנו החבורה באופן עצמאי - סיור לילי לעיר העתיקה בירושלים כולל כנסיית הקבר וסימטאות העיר העתיקה...

אביב היה המדריך שלנו לסיור בייחוד בתוך כנסיית הקבר - הוא הכיר את כול פרטים היות וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלו במקום והיות והיה חבר לשעבר בכת היהודים המשיחיים וידע את הברית החדשה... מה שזכור לי בעיקר זה מאות אלפי צלבים קטנים חקוקים בקירות הכנסייה של צליינים נוצרים מימי ראשית הנצרות ועד לימינו צליינים שהיו אנלפאבתים ושכול מה שנישאר מהם עדות לאמונתם ולחייהם ולקיומם היה הצלב הקטן שחקקו בקירות הכנסייה...

הלכנו בדממה בעוד אביב מוליך אותנו דרך ה"ויה דלורוזה" עד לגבעת הגולגולתא לאחר מכן הלכנו בשקט (באנו בבגדים ארוכים וצנועים כדי לא לעורר צרות) בסמטאות העיר העתיקה - הרובע הארמני - הרובע הנוצרי - הרובע היהודי - וגם קצת ברובע המוסלמי - מרחוק יכולנו לראות את כיפת הר הסלע אבל לא העזנו להיכנס לשם. במקום זה חלפנו מסביב והגענו לרחבת הכותל - טיול של ארבע - חמש שעות מחצות עד לפנות הבוקר...

--------------------

12. קסם המוזיקה...

אם יש משהו שאני מתגעגע אליו קצת זה שמיעת מוזיקה כפעולה חברתית משותפת - פשוט לשמוע ביחד מוזיקה עם אביב שי או יפעת שלי או עם איתן או כולם ביחד... כיום אני שומע מוזיקה (בדרך כלל אותם שירים ישנים) לבד אבל כששמעתי לראשונה את אר אי אם או את רד הוט צ'ילי פפרס או את רדיוהאד או את כול אחד מהלהקות והזמרים/זמרות של שנות התישעים בפנימייה הייתי שומע ביחד עם החברים שלי - היינו מקשיבים לזה ביחד - כול אחד היה משתף את השני ב"אתה חייב לשמוע את השיר/אלבום הזה!" קסם המוזיקה קורה כשמקשיבים למוזיקה ביחד והמנגינה והמילים עוטפות אותכם ומקרבות ביניכם - זו תיקשורת לא מילולית לא ישירה שיש לה השפעה על מצב הרוח ועל האווירה ועל טון הדיבורים שאחר כך -

אני הייתי עד ראשון ליציאת האלבומים הגדולים של שנות ה90- של הלהקות הגדולות והמפורסמות או הנודעות מהעולם ומהארץ מהיוצרים והיוצרות שכולם תמיד חיכו שיצאו האלבומים החדשים שלהם עם השירים החדשים והמוזיקה החדשה שלהם - רובי וויליאמס ומדונה קולדפליי החברים של נטשה אביב גפן כנסיית השכל המכשפות קורין אלאל עיברי לידר ניק קייב -

היזכרו בשירים שאתם אוהבים לשמוע וכעת תנסו להיזכר בפעם הראשונה ששמעתם אותם - היכן הייתם ועם מי? נסו להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתם בשירים שאתם אוהבים והם הפכו לאהובים עליכם ונוספו לרשימת השירים המועדפת עליכם... עבורי כמעט לכול שיר של שנות ה 90- שאני אוהב יש שם וכתובת לזמן ומקום ולאדם מסויים שהיה איתי כששמעתי אותו לראשונה או שהוא זה שבא ואמר לי "אתה חייב לשמוע את זה!" או "תקשיב לשיר הזה / האלבום הזה" - כיום יותר מדי אנשים שומעים מוזיקה בבדידות דרך אפליקציות סטרימינג או דרך האינטרנט - אבל פעם מוזיקה הייתה חוויה ועולם בפני עצמו - הוקדשו לה תעשייה שלמה של חנויות מוזיקה עם אלבומים מושקעים עם עטיפות וגם ווידאו קליפים ב -VTM מוזיקה לא הייתה רק מוצר אלא גם חוויה חברתית משותפת קולקטיבית - דרך נוספת להרגיש ולחוות את העולם - כול שיר היה עולם ומלואו וכול אלבום היה יצירה מוזיקלית ויקום שלם...

הרדיו היה המקום לשמוע ולהכיר יוצרים ולהקות חדשות ולשמוע ולהתעדכן בלהיטים החדשים (כמובן שזה לא השתנה עד היום - מוזיקה היא הסיבה הראשית בכלל עדיין להדליק רדיו מלבד גם לשמוע מבזקי חדשות) ובשנות ה90- המוזיקה דיברה אלינו וזרמה בעורקנו - היא שימשה אמצעי להיות ביחד או כדי לברוח לעולמות אחרים מהמציאות העגמומית של הפנימייה ושל הכאן ועכשיו... היא גרמה לנו להיכנס למצב הרוח שהיינו מעוניינים להיכנס אליו בין אם שימחה או מלנכוליה אפ או דאון איך שבחרנו להרגיש -

אני ממשיך לשמוע את השירים הישנים (וגם חדשים) כדי להמשיך להרגיש את החיים שבתוכי וגם כדי להמשיך לזכור ולהיזכר במה שהיה ועודנו חשוב - האהבה שהייתה ועדיין ישנה...

------------------

13. סדום ועמורה (חלק א)...

בעצם בוא ניפתח את הנושא הזה קצת - הומוסקסואליות להט"ביות הומופוביות הטרופוביות סיגנון החיים הלהט"בי - איך שלא תירצו לקרוא לזה...

בוא נעבור אחד אחד וניסתכל מי היו אלה שהטיפו לי שאני הומו ושאצא מהארון -

1. שי - שי המתוק שהיה מוכן לשקר לי את כול השקרים שבעולם כדי שאשכב איתו - "אני רוצה שנהיה חברים טובים וקרובים אני רוצה להיות חבר שלך ואני לעולם לא אעזוב אותך ותמיד אהיה שם בשבילך... בלה בלה בלה" שי ששיקר לי כמה שהוא מעריך אותי והיה לועג לתמימות שלי - שי שגידל נחשים ארסיים שי שהיה עובד שטן (לכאורה) שי עם התקפי האלימות והאלכוהול שלו - הוא בסך הכול "חיפש חור" לתקוע בו את הזין שלו - זה הכול ותמורת זאת היה מוכן למכור את נישמתו

2. אביב - אביב המגניב... עם הסמים המסיבות והזיונים בתל אביב... עם חיי הקהילה הלה"טבית בתל אביב והחלום האמריקאי שלו (הוא בטח מעשן עכשיו קראק או קריסטל מאט בבתי הקראק של דאון טאון לוס אנג'לס) אביב ההטרופוב ששנא את ישראל הפרימיטיבית והלבנטינית (אפילו את תל אביב) וחלם על קליפורניה ועל הוליווד ושחי בסרט אמריקאי תקין פוליטי... - הוא בסך הכול היה שרמוטה/זונה ממין זכר (היה שוכב עם כול מה שזז) ותמיד השתמש בסמים ובאלכוהול - מחוץ לפנימייה הוא לא היה מסוגל להיות באמת מאושר ומסופק באופן טיבעי אלא תמיד היה צריך את הגראס שלו או את האקסטזי שלו או את המשקה האלכוהולי שלו - אחרת היה שוקע לדיכאון או לדיכדוך או לשיעמום...

------------------

מצד אחד יש את ההומופוביה של ההטרוסקסואלים מצד שני יש את ההטרופוביה של ההומוסקסואלים - ואני שגדלתי לא בעיר הגדולה תל אביב אלא בפריפריה באיזה שכונה רגילה על ערכים מסויימים שספגתי בבית הוריי ומשפחתי ערכים של משפחה בית נאמנות ואהבה אמיתית ומחויבות שאותם אני אוהב ומאמין בהם עד היום - אין לי ולא הייתה לי כול כוונה לזרוק את הערכים שגדלתי עליהם ולאבד מוסר ומצפון וצלם אדם בשביל לאמץ ערכים וסיגנון חיים להט"בי של סמים אלכוהול וסקס מזדמן של נהיליזם ציני מרושע - אביב ושי ויפעת ואיתן כול החברים שלי כביכול ניסו ללא לאות להשפיע עליי ללכת בדרך שלהם ולהיצטרף ל"קהילה" - שילכו לזדיין! - אני סירבתי לשתות אלכוהול או לקחת סמים - אני סירבתי לשכב עם גברים... והם בסופו של דבר פשוט לא יכלו לקבל את זה! מיד הצמידו לי כול מיני תארים "הומו פחדן בארון"! "הומופוב!" (כול מי שלא מסכים עם הומו על משהו הוא אוטומטית הומופוב- חשוך!) "חי בהכחשה" ושאר קללות...

בסופו של דבר "הקהילה הטיפולית" של המכון הייתה אשלייה וכך גם "הקהילה הגאה" או כול קהילה שהיא - כול "קהילה" היא אשלייה זמנית - אבל כול אשלייה סופה להתפוגג בסופו של דבר ומה שנישאר בסוף הוא בני אדם נטושים בודדים ואומללים מטיבעם - עובדה שאיך שהסתיימה השהות בקהילה של המכון כולם נטשו את כולם ונעלמו כאילו לא היינו קרובים וצמודים אחד לשני במשך למעלה משלוש שנים אינטנסיביות על בסיס יומי ושבועי - הכול התאדה כאילו לא היה מעולם...

אני עמוק בליבי (כיום אני יודע זאת) בזתי לשי על החרמנות המחופשת לאהבה שלו - הוא לא ידע מה זאת אהבה בכלל אצלו הכול היה מין ותאוות בשרים... ואני בזתי לאביב על ההשתעבדות שלו לסמים וחוסר היכולת שלו להיות נוכח במציאות או בסיטואציות חברתיות ללא סמים - אבל לא העזתי להוציא את דעתי החוצה עליהם בפניהם - הרי הם אלה שעשו לי "טובה גדולה" שהסכימו להיות לי לחברים בתקופת המכון והפנימייה ומי אני בעצם שאשפוט אותם - ניסיתי להבליג ו"לקבל אותם" אבל מבחינתם הם תמיד צדקו ואילו אני נחשבתי בעיניהם לאיזה תמים אחד וטמבל ואחד ש"תמיד טועה" או איזה אחד "שלא יודע מהחיים שלו" שצריך ללמד אותו לחנך אותו לערכים הנכונים להגיד לו מה נכון ומה לא - להפוך אותו ל"הומו גאה מחוץ לארון" להעביר אותו "סדנה לחינוך מחדש" כדי שיאמץ את הערכים ואת סיגנון החיים הלה"טבי להטיף לו וכולי...

זו הייתה תמיד חברות "בתנאים שלהם" ברגע שחלקתי על אביב ועל הדברים שאמר או שהאמין בהם הוא מיד נהפך לבנזונה מנייאק שירד עליי ולעג לי - לשי ולאביב ולאיתן תמיד הייתה זכות המילה האחרונה ביחסי החברות שלנו - הם אף פעם לא סבלו שום מידה או סוג של אתגר או קריאת תיגר על השקפת עולמם הלה"טבית ההטרופובית המיליטנטית - מבחינתם הם תמיד צודקים וככה זה "לא מתאים לך? - לך תיזדיין!"... אם אני רציתי אותם כחברים נאלצתי להסכים להיות ה יס - מן שלהם ולא להרגיז אותם ולקרוא תיגר על ה"אמת" שלהם...

-----------------

14. גיטרה...

כשהיינו אני ושלי בשלב ב' של השיקום בדירת מעבר - החלטתי שגם אני רוצה להיות כמו שי ואיתן וללמוד לנגן בגיטרה - הלכתי וקניתי גיטרה קלאסית ומצאתי מורה לגיטרה בירושלים שלימד בדירה שלו - איזה אחד מטאליסט ורוקיס�� שהיו לו אוסף גיטרות אקוסטיות וחשמליות וגיטרות בס - הוא לימד מתקדמים אבל בשביל הכסף הסכים לקחת אותי כתלמיד מתחיל (מה לא עושים בשביל כסף?) בקיצור אחרי שנה התלהבתי ורציתי לקנות גיטרה חשמלית - הוא אמר לי "אוקי אני אסדר לך גיטרה טובה עם מגבר בכלי זמר" וכך היה - גיטרה מסוג איבנז עם מגבר פנדר שעלו לי המון כסף (כמה אלפים) - זו הייתה גיטרה מעל ליכולותי המוזיקליים ומה שלא ידעתי הוא שהמורה קיבל עמלה מ"כלי זמר" על המכירה (כלומר שהמורה גזר קופון על המכירה)... בסופו של דבר כשאני ושלי סיימנו את השהות במכון ועברנו לשכור דירה ביחד באיזה שהוא שלב כבר הבנתי שהמורה הזה סתם מסובב אותי סביב האצבע שלו - לוקח כסף ולא ממש מלמד או מקדם אותי בנגינה -

איתן שם עין על הגיטרה שלי והיא מצאה חן בעיניו הסכמתי לתת לו אותה באופן זמני כדי שינגן עליה - ולאחר כמה חודשים הוא ביקש ממני אם אוכל לתת לו אותה או למכור לו אותה - אני לא רציתי לצאת פראייר אז נתתי לו מחיר של 75% מהסכום שהיא עלתה לי - איתן נעלב וסירב - אז בסוף הסכמנו שהגיטרה תישאר אצלו עד שאבקש אותה בחזרה - וכך אכן היה - הגיטרה נישארה אצלו למעלה משנתיים... אני חשבתי שהוא ישמור עליה ויטפל בה כפי שהבטיח לי - אבל לא הוא במקום זה הרס אותה ואת המגבר - כשבאתי בפעם האחרונה לפגוש אותו כדי לקחת את הגיטרה בחזרה (זה היה כשהוא ויפעת שכרו דירת חדר וחצי בתל אביב מין דירת חור עלובה) - הגיטרה כבר הייתה הרוסה לגמרי (הוא שפך עליה קפה לא החליף לה מיתרים והיא חטפה מכות) הגיטרה והמגבר היו במצב איום ונורא -

איתן אני חושד עשה זאת בכוונה - כי אני והוא בינתיים הספקנו להסתכסך על רגע הרצון שלו לעשות לי "שיחת חינוך מחדש" ולגרום לי לצאת מהארון "להיות הומו שלם" וכול החרטא הזה - הוא בדרך כלל היה מתחיל לנסות ליזום שיחה איתי ואני כעסתי ודחיתי אותו - הוא טען שאני מניפולטיבי ונצלן ומנצל אותו - לוקח ולא נותן דבר בתמורה. ואז פשוט החרמנו זה את זה והוא לא בא יותר לבקר אותי והפסקנו להיות בקשר כמעט... אז הוא הוציא את העצבים והכעס שלו עליי על הגיטרה שלי הרס אותה לחלוטין.

אחרי שביקרתי אותו ואת יפעת בפעם האחרונה ולקחתי בחזרה את הגיטרה והמגבר ההרוסים ממנו ולא היה לי מורה לגיטרה יותר - אז לקחתי אותה לחנות מוזיקה יד שנייה ושם בעל החנות שאל אותי - כמה שילמתי עליה בכלי זמר - כשאמרתי לו הוא אמר לי שעבדו עליי שהגיטרה הזו היא חיקוי של המותג איבנז ויוצרה בסין ושהמורה שלי גזר על המכירה הזו קופון עמלה וגם כלי זמר עבדו עליי במחיר ושהגיטרה הזו עם המגבר שווים פחות מאלפיים שקלים ביחד - מכרתי אותם לחנות והם שילמו לי כ 20% ממה ששילמתי עליהם בכלי זמר כי הם עוד היו צריכים לשקם ולתקן אותם... וזה הכול בגלל איתן החמוד והמנייאק שעשיתי לו טובה והוא דפק אותי...

-------------------

15. צחוק הגורל (סוף דבר)...

האדם בודד ואומלל מטבעו וכול קהילה היא רק אשליה זמנית - כך הייתה הקהילה הטיפולית בפנימייה ובמכון השיקום וכך גם כול קהילה... 20 פלוס שנה חלפו מאז שסיימנו את הפנימייה ועזבנו את ירושלים מי במוקדם ומי במאוחר - וכלום לא נותר - כולם המשיכו הלאה בחייהם או לפחות ניסו - יש כבר שאינם בחיים עוד ויש ששכחו או פשוט לא רוצים לזכור יותר - יש שמצאו עתיד וחיים טובים יותר ויש כאלה שעדיין תקועים בתוך מציאות אומללה...

אביב היגר לארה"ב ומחק אותי ואת ישראל מחייו ומזיכרונו - הוא שינה את שמו לשם אמריקאי ומכחיש כול דבר שקשור למקום הזה מבחינתו הוא אמריקאי לכול דבר שאין לו שום קשר לישראל הפרימיטיבית והשמרנית הדתית וההומופובית - הוא חיבר מחדש את חייו לפי סיגנון החיים ההטרופובי וקשר את גורלו עם הקהילה הלה"טבית האמריקאית המיליטנטית - זו הבחירה שלו.

שי נעלם לגמרי - הוא סיים את תקופת ירושלים עם קעקוע חדש של נחש על כתפו עבר אישפוז אחרי שעבר התקף אלים ונישלח לשיקום נוסף במכון שיקום לניפגעי נפש בצפון ומאז אבדו עקבותיו גם יפעת נישלחה לאותו מכון שיקום כעבור שנה וכיום היא חיה אי שם בצפון ומידי פעם כותבת את הגיגיה בפייסבוק... אין לה מושג איפה שי ולאן נעלם...

איתן ניפטר בנסיבות טרגיות ומוזרות - בעיתון פורסם משהו על תאונה ו"פגיעה מוחית קשה" ועל כך שאיבריו ניתרמו להשתלה והצילו כ 5 נפשות - לפני שזה קרה הספיק ללמוד מחשבים ומוזיקה אלקטרונית ואף פירסם בערוץ יוטיוב שירים וקטעי מוזיקה שיצר (עד שהערוץ ירד מהרשת ונימחק לאחר מותו)

עידו חי וקיים - באיזור המרכז ליד תל אביב - שוכר דירה אחרי שבמשך שנים גר בדיור מוגן לניפגעי נפש והיה לו רע שם... אין לי קשר עם הבנאדם...

שלי חיה עם אימה ומטפלת בכלבה ואנו שומרים על קשר מדי פעם...

-------------------

ואני? אני עזבתי בסוף את הדירה השכורה שלי עם שלי ועברתי לגור בדירה לבדי בעיר ילדותי - לפתע להיות לבד לגמרי חשוף לבדידות ולאנונימיות העגמומית ולחיות חיים אפורים ללא תכלית או מטרה מוגדרות -

ניסיתי ללמוד באוניברסיטה מדעי הרוח אבל לא הצלחתי ונשרתי באמצע הלימודים... במשך כארבע שלוש שנים העברתי את הזמן הריק בהיתמכרות לאתרי פורנו ברשת ואוננות אובססיבית - בניסיונות חסרי תוחלת וטעם לחזור לציור או לעסוק קצת בצילום (קניתי מצלמת ריפלקס של פילם בדיוק לפני שעמדו לצאת המצלמות הדיגיטליות ולחסל לחלוטין את שוק סרטי הצילום) בניסיונות לכתוב משהו שירים או סיפורים קצרים... בגעגועים והתרפקות על העבר לפנימייה ולחברים שהיו ובגדו ושכחו... בשמיעה אובססיבית באלבומי המוזיקה מתקופת הפנימייה ובצפייה מחדש בסרטי הוידאו של הסרטים שהיינו רואים ביחד בפנימייה...

אחרי שלוש ארבע שנים גברו הגעגועים להשתייך שוב לאיזה שהיא "קהילה" או מסגרת וביקשתי להיכנס שוב למסגרת דיור של דיור מוגן לניפגעי נפש... שם העברתי 15 שנים מחיי שוב תחת מסגרת וחוקים ופיקוח כולל אישפוז נוסף בגיל שלושים - מה לא עברתי באותם 15 שנים? סבל ומרורים ושורה של שותפים רעים ומרים עד שברחתי לדירה שכורה בגיל 42... כך יוצא שבמקום לבנות את חיי ולעשות איתם משהו משמעותי וחיובי העברתי את השנים הכי טובות של חיי בלהתגלגל בדיורים מוגנים ובלסבול משותפים משוגעים ורעים

באישפוז האחרון שלי שינו לי הרופאים את התרופות ואחת מתופעות הלוואי שלהן הוא סירוס היצר המיני ואימפוטנטיות - כך נעלמו להן כול הרצון או העיסוק או החדווה במין או באוננות או בקשר של אהבה. זכיתי שוב בשפיות אבל נותרתי לחיות לבדי בודד ונעזב (כפי שהייתי תמיד בעצם) כיום אין לי כבר אשלייה על "קהילה" או "מסגרת" או "בית" בעולם - אין בית ואין אהבה ואין לאן להשתייך ואין כלום אלא יש רק בדידות כדרך חיים וגזירת גורל - לפחות בדירה לבד יש לך את הביטחון החופש השקט והפרטיות לחיות איך שאתה רוצה בדלת אמותייך... ושהעולם יניח לך לנפשך...

• *************[ תוספות ]*****************

א) דוקטור דיוויס...

דוקטור דיוויס היה הפסיכיאטר של המכון שיקום והאחראי על הטיפול התרופתי / פסיכיאטרי של המשתקמים במכון ובפנימייה שלנו... הוא היה נימצא פעמיים בשבוע בפנימייה ומי שרצה היה יכול לבקש לקבוע פגישה איתו ולדבר איתו בארבע עיניים בקשר לטיפול התרופתי שלו או לגבי איך הוא מרגיש או תופעות לוואי וכוליי.

הוא חבש כיפה שחורה קטנה ודיבר במבטא אמריקאי אנגלו-סקסי -

דוקטור דיוויס היה בעל גישה שונה כמעט מכול רופא פסיכיאטרי שהכרתי או שבאתי אליו למעקב או טיפול - הגישה שלו באה מהטיפול הנפשי הפרטי והאיכותי בישראל כלומר המטרה שלו הייתה לייצב ולאזן אותך על מינימום מינונים של מינימום תרופות - בעוד שהגישה השלטת בעולם הפסיכיאטריה הציבורית בישראל כולל בתי החולים הציבוריים היא - "מאקסימום מינונים של כמה שיותר תרופות ושהמטופל ילך קיבינימט!"

היה זה דוקטור דיוויס שהוריד אותי מההאלידול המזמבם שהמשכתי לקבל מאז האישפוז בבית חולים ושם אותי על תרופה ותיקה ויעילה כ"סמאפ" שזה האלידול בשיחרור איטי שצריך לקחת אותה רק פעם בשבוע והיא משפיעה לכול השבוע ולשינה והרגעה הוסיף לי עוד תרופה ישנה בשם "רידזין" שעזרה לי לישון ולהיות רגוע אבל לא הפילה אותי או סיממה אותי קשות ולא הפכה אותי לזומבי עם מוח מת ונפש מחוקה...

היום אי אפשר למצוא יותר את התרופות האלה יותר בשוק התרופות בארץ השיווק שלהם הופסק בשביל לאלץ את הפסיכיאטרים לרשום למטופלים תרופות "חדישות" יותר רצוי תרופות פאטנט ויקרות שיותר ריווחיות לחברות התרופות לייצר ולמכור - תרופות כמו אולנזפין (זיפרקסה) שגורמת לכול מי שלוקח אותה לפתח במוקדם או במאוחר סוכרת חריפה כרונית וקטלנית או תרופות כמו לפונקס (קלוזפין) שעלולה לגרום למוות או רספרידל שתופעת לוואי ידועה שלה הוא סירוס כימי לגברים וצמיחת שדיים והפרשת חלב מהפטמות ושלל תרופות אחרות ונהדרות - העיקר הבריאות (והרווח לחברות התרופות)...

דוקטור דיוויס היה הרופא הראשון והאחרון שאני קורא לו עד היום "מאנטעש" בעל נפש טובה מדי בשביל המקצוע הבזוי שלו - שאר הרופאים / פסיכיאטרים שטיפלו בי היו סתם דוחפי וסוחרי סמים ברישיון - אנשים קטנים ורעים שהרוויחו כסף רב מלהרוס למטופליהם את החיים...

------------------

ב) סידורים אחרונים...

ככול שהספירה לאחור למשך זמן השהות של אביב במכון שיקום הלכה והתקצרה ככה הוא הפך יותר ויותר לבנזונה קטן/גדול - יצא מהארון בפני כולם והתחיל להיות הכי הומו מיליטנטי - אקסצנטרי שרק אפשר יענו שכולם ידעו ויקפצו. הוא הפך להיות ציני ומתנשא - והוא התחיל לרקום את התוכנית הגדולה שלו על "לעוף מהחור המסריח הזה" לאמריקה להוליווד מעבר לקשת ולארץ עוץ...

פתאום נימאס לו מאנשים סטרייטים או מחברים שהם לא הומואים כמוהו... ככול שהלך והתקרב קו הסיום שלו במכון היה לו פחות ופחות זמן בשבילנו החברים שלו מהפנימייה...

הוא כבר היה בשלב ב' של דירת המעבר של המכון והתחיל ללמוד נהיגה והוציא רשיון בסוף והוא חידש והוציא לעצמו את הדרכון האמריקקי שלו. הוא נישאר עוד כשנה בארץ אחרי שסיים את השהות במכון כדי למצוא עבודה זמנית ולחסוך כסף לכול מה שהיה צריך כדי להתחיל חיים חדשים באמריקה...

בכול פעם שהייתי בא לפגוש אותו הוא היה משתמש בסמים ושותה - כבר אי אפשר היה לדבר איתו כמו שהיינו מדברים פעם אחד על אחד בחדר המשותף בפנימייה כשהוא היה פיקח וצלול... אני שנאתי לראות אותו שותה אלכוהול או מעשן או לוקח את הסמים שלו מול הפרצוף שלי אז ככה הלכו ופחתו הפעמים שניפגשנו - וכשלא ניפגשנו הייתי פשוט מתגעגע אליו ולאיך שזה היה "פעם" כשהיה לי חבר בעולם...

תמיד כשהיינו מדברים על העתיד על מה אנחנו הולכים לעשות אחרי הפנימייה ואחרי המכון וירושלים (לי לא היה מושג מה אני רוצה לעשות או איפה להיות) הוא שיחק אותה תמים היה מבטיח לי שיישאר בארץ ונמשיך להיות בקשר - אחרי זה כשכבר היה מחוץ לארון ולמכון שיקום היה מדבר על כך שהוא "נוסע רק לכמה שנים לארצות הברית להסתדר ואחרי זה אחזור" האמת לא הייתה לו כול כוונה לחזור אי פעם הכול היה שקרים מתוך רחמים עלי שלא אפגע מזה שהוא לא שם עליי זין והולך לנטוש אותי...

אני בתמימות�� עוד חשבתי שאני יכול לגרום לו לשנות את דעתו ולהישאר בארץ ולשמור איתי על קשר... הייתה פעם שדיברתי איתו על כך בגלוי שאני אוהב אותו ורוצה שישאר ולא יסע - זה שיעשע אותו הצחיק אותו -

"באמת?" שאל "אתה אוהב אותי? בתור מה בדיוק?" וחייך חיוך שטני

ואני כמו טמבל "אני בי... אוקיי?"

הוא צחק כמו ששמע את הבדיחה הכי מצחיקה בחייו - הניצחון המושלם היה שלו

"אני לא מאמין בביסקסואליות" אמר לי מחייך בשטניות "ביסקסואל הוא בסך הכול הומו פחדן שמפחד לצאת מהארון!" נעץ את הלהב ויצא מהחדר.

---------------------

בסופשבוע האחרון שלו בארץ לפני שטס לארה"ב אימא שלו אירגנה לו מסיבת פרידה עם אחותו וכמה חברים וגם שלי הוזמנה - אני לא השתתפתי אבל לפי מה ששלי סיפרה לי שהלך שם היו אלכוהול וסמים שהוא אימא שלו אחותו ויתר החברים צרכו - אימא שלו הייתה היפית אמריקאית מזדקנת שבמקרה הגיעה לארץ הקודש - אם בן ובת צורכים ביחד אלכוהול וסמים ומשתכרים ומתמסטלים - חבורה עלובה של אמריקקים מסוממים ושיכורים... לי לא היה מה לחפש שם...

---------------------

ג) חלום כהה...

פיגועי 11 לספטמבר 2001 קרו כשאני כבר הייתי בדירה משלי לבדי אחרי שאני ושלי פירקנו את החבילה ויצאנו כול אחד לדרכו ולחייו - כול מי שהכרנו מימי המכון כבר עזב את ירושלים המדריכים התחלפו ועזבו גם הם ובמקומם הגיעו מדריכים חדשים - אף אחד לא זכר אותנו שהיינו בפנימייה ובמכון - שי ויפעת היו בצפון בעוד מכון שיקום אביב היה בלוס אנג'לס עידו חזר להורים דמיטרי היה במוסקבה שלי עבדה ושכרה דירה ברמת גן איתן חזר לתל אביב - כולם היו עסוקים ולאף אחד לא היה זמן חשק או רצון לשמור על קשר.

אני עם הזמן הספקתי לינשור מלימודי מדעי הרוח באוניברסיטה ואת ימי העברתי בשינה ואת לילותיי העברתי בגלישה לאחרי פורנו מכול הסוגים והמינים ואוננות כפייתית - זה היה קיום עלוב ביותר - שעות רבות של פורנו רך עד קשה ששורף את המוח ושום קשר עם אף אחד - היום אני יודע שזה היה גיהינום לחיות ככה...

יום טיפוסי: אני קם ב6 או ב7 בערב מתארגן ויוצא אל העיר קונה שווארמה או פיצה ואוכל אחרי זה קונה בקיוסק סיגריות וקולה וחוזר לדירה פותח את המחשב ומתחיל לגלוש מסתכל על תמונות פורנוגרפיות וקטעי וידאו קצרים באיכות גרועה - מתרכז על קטע ומביא ביד - אחרי זה ממשיך הלאה עוד פעם ועוד פעם ככה עד לעייפות לפנות הבוקר וההירדמות במיטה או על הספה -

לפעמים כשאני לא יכול יותר וצמא לדבר אל מישהו או לשנות את האווירה הייתי מתקשר אל עידו - ומשוחח איתו שיחות סתמיות של ציניות וצחוקים מהסוג שלא נישארים מהם כלום - עידו גם לא רוצה לדבר על ירושלים כמוני - והוא יכול לדבר שעות על הדבר היחיד שמעניין אותו - הוא עצמו - כמו נרקיסיסט מחורבן ואני מקשיב ובסוף אנחנו קובעים להיפגש בסופהשבוע וללכת לראות סרט קולנוע בתל אביב או משהו כזה בסופשבוע...

ומדי פעם בלילה כשאני רוצה הפסקה מהאינטרנט אני רואה קצת טלויזיה של הלילה - אותם תוכניות לילה של כבלים "פיני הגדול" או "סאות'פארק" או ה"דיילי שואו עם ג'ון סטיוארט" בערוץ ביפ - שידורים חוזרים אינסופיים של ריקנות וציניות וטימטום ישראלי/אמריקאי/מערבי...

היום אני יודע שחייתי אז על שאריות הזבל של תרבות הטארש הישראלית / אמריקאית...

אחרי ארבע שנים נימאס לי מהכול - תחושת מיאוס ותיעוב עצמי מילאו אותי והגשתי בקשה להיכנס לדיור מוגן לניפגעי נפש בעיר דרך העובדת הסוציאלית שליוותה אותי - ההורים לא הבינו מה חסר לי שאני מבקש שוב להיכנס למסגרת אבל אני התעקשתי אז זה התגשם... וכך התחילו 15 שנות שיקום מחדש שהיו לרוב גיהינום...

---------------------

ה) ne me quitte pas

שנת 2000 הייתה יחסית טוב אליי ואל שלי ואל כולנו... אני ושלי סיימנו את השהייה שלנו במכון שיקום ויצאנו "אל החופש" והחלטנו לשכור דירה ביחד בירושלים - מצאנו דירת שלושה חדרים שקטה לא רחוק היכן שהיו אביב שי יפעת ואיתן שהיו בדירות המעבר שלהם כחלק ב' של השיקום... המשכנו לעבוד בעבודה שעבדנו בה שמצאו לנו במכון שיקום ופתחנו בחיים העצמאיים והגדולים שלנו...

איתן דבר ראשון שעשה כשיצא מהפנימייה ועבר לדירת מעבר היה להתחבר אל האינטרנט ולקנות מחשב משוכלל וציוד היקפי משוכלל שעד כה מעולם לא ראיתי כמוהו יותר מאוחר קנה קלידים אלקטרונים וחיבר אותם למחשב שלו ועשה ניסיונות לחבר מוזיקה ושירים... איתן היה בסך הכול נשמה טובה ילד בודד ורגיש עם לב פגיע - כשהגיע לפנימייה ישר אמר לכולם שהוא דו-מיני (ביסקסואל) והוא אכל הרבה חרא בגלל זה ממשתקמים הומופובים בפנימייה ובירושלים - בכלל קהילת ניפגעי הנפש בדרך כלל ברוב המקרים יכולה להיות מקום קשה ואכזר לחריגים ושונים והיא די הומופובית (דבר שלמדתי בעצמי על בשרי יותר מאוחר כשניסיתי לחיות בדיורים מוגנים לניפגעי נפש)... וגם ירושלים הדתית והמסורתית והלאומנית הייתה מקום די הומופובי לחיות בו אביב למשל היה מספר לי בעצב וכאב על כך שיש אנשים שחולפים לידו ברחוב מסתכלים עליו ויורקים על הריצפה מרוב גועל או שצועקים לו ישר בפנים ברחוב "קוקסינל" "אוכל בתחת" "סוטה" ושלל קללות של ערסים...

באותה שנה יצאה לשידור הסדרה "הבורגנים" עם השחקנים של החמישייה הקאמרית ואיתן התאהב בשיר הפתיחה הצרפתי "ne me quitte pas" אני לא ראיתי אף פרק אבל גם אני התאהבתי בשיר של faudel הזמר הצרפתי שחידש את שיר השנסון המפורסם בסגנון מאגרבי מזרחי...

איתן היה די בודד בדירת מעבר שלו לכן הרבה להתקשר אלינו ולשאול אם נרצה לבוא אליו או אם הוא יכול לבוא אלינו - בדרך כלל לקראת הערב או לקראת סופי השבוע...

כשקנה את המחשב רצה להשוויץ בו ולהראות אותו לנו - אנחנו בקושי ידענו מה זה אינטרנט באותם ימים - מהפכת המידע והידע דילגה מעל ראשנו שלי ושל שלי אבל איתן לקח על עצמו לתקן את זה כאמור...

כשבאתי בפעם הראשונה לבקר את איתן בדירת המעבר ולראות את המחשב שלו הוא היה עסוק להעלות את האלבומי מוזיקה שלו לתוך ספריית המוזיקה על המחשב שלו - דבר שכלל לא ידעתי שאפשר לעשות - ראיתי אותו לוקח דיסק אחר דיסק אלבום אחר אלבום ומכניס אותם לתוך הכונן דיסקים של המחשב ומעלה אותם בפורמט MP3 לתוך תיקיית המוזיקה שלו על הכונן... שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת "כדי שאוכל אחר כך להוריד מוזיקה מאחרים" אמר לי ומיד סיפר על אתרים ושרתים פרטיים של אנשים שמשם אפשר להוריד מוזיקה חדשה אם אתה מעלה ונותן שירים חדשים מהאוסף שלך - הדבר היה מקח מכר סחר והחלפות בקבצים ללא מעורבות כסף - אתה נותן שירים משלך לאחרים ובתמורה אתה יכול להוריד שירים מאחרים...

שאלתי אותו אם זה חוקי... הוא ענה שמוזיקה צריכה להיות חופשית ושיש דברים שאי אפשר לשים מחיר עליהם - מבחינת איתן מוזיקה לא הייתה מוצר צריכה אלא חלק מהנשמה וטעם החיים עצמם וכמו החיים עצמם צריכה להיות חופשית לחלוטין...

איתן דגל בהשקפת עולם ועקרונות של "תוכנה חופשית" ושל "קוד פתוח" ושל "יצירה חופשית" במלוא מובן המילה בעוד אני בקושי הבנתי מה הפירוש של אותם מושגים באותה תקופה... איתן שנא את מיקרוסופט שינאת מוות ואת הקוד הסגור שלה - על המחשב שלו היו מותקנות זה לצד זה מערכות ההפעלה חלונות של מיקרוסופט לצד לינוקס "רד האט" והוא שלט בשניהן ללא עוררין...

הוא תמיד היה מוצא ומשתמש בתוכנות פרוצות או בתוכנות קוד פתוח הוא היה מבלה שעות לפעמים כול הלילה או כמה ימים או שבוע בלהוריד קצבים מהאינטרנט בדרך כלל של מוזיקה שחשק בה - בין לבין ניסה ללמוד וליצור מוזיקה אלקטרונית ביתית עם אמצעים שהיו ברשותו... על חדרו בדירת המעבר היה תלוי פוסטר הסרט "המטריקס" וגם שומר המסך שלו היה לקוח מהסרט... איתן כמו רובנו אם לא כולנו שנאנו את עבודות היום שלנו אותן עבודות רגילות ומוגנות יחסית שמצא לנו המכון ואילץ אותנו לעבוד בהם - זה לא היה יותר טוב מיחידת השיקום המחורבנת של המכון - איתן וכולנו המשכנו לעבוד כי היינו זקוקים לכסף או כי המכון אילץ אותנו לעבוד בהם - אנחנו ראינו בעבודה "רוע הכרחי" כדי שנוכל להתקיים ואילו את מה שבאמת אהבנו לעשות ומה שבאמת עיניין אותנו עשינו בזמן הפנוי שלנו -

-----------------

ו) הדוב והנחש...

ב 1997 יצא האלבום הבכורה של אביתר בנאי - עידו היה הראשון שאמר לנו שכדאי לנו לקנות ולהקשיב לו - אני קניתי וגם אביב וגם שי...

האלבום הזה די ביטא מה שאנחנו חשנו באותה תקופה - תחושה של מיאוס וחוסר נחת מהמציאות ורצון חלום או תיקווה שמשהו יקרה או ישתנה לטובה... עד היום האלבום הזה והשירים שבו עושים לי צמרמורת על הכנות שיש בו לגבי החיים אז וגם כיום - חיים של ניכור וחיפוש נואש ואבוד מראש אחר תקווה ואהבה אחר מעט אור וחום בחושך ובקור - חיפוש אחר משהו אמיתי וטוב במציאות מנוכרת צינית ומרושעת - שירים על מערכות יחסים של משיכה ודחייה שמשאירות צלקות בלב - על חוסר יכולת למצוא מקום או בית להשתייך אליו או אהבה שתציל אותנו - רצון להינצל מתחתיות ותהומות של רוע ואומללות... הייתי שומע המון את האלבום הזה בדיסקמן ובמערכת שלי - בחדר בפנימייה בבית אצל ההורים בעבודה או בתורנויות - לכול מקום הלך איתי האלבום הזה והשירים שבו... אני אחרי שנה מייגעת ביחידת שיקום של המכון עמדתי לצאת ל"השמה" קרי לעבוד בחוץ בעבודה מוגנת - הדבר היחיד שהיה טוב ביחידת שיקום היה סדנת הנגרות שם ביקשתי מהמדריך שאני רוצה לבנות ולהכין לעצמי שולחן כתיבה במקום לעשות כול מיני עבודות עץ עלובות משעממות וסתמיות - ביקשתי והם הסכימו - הם הזמינו את לוחות העץ ואני שילמתי מכיסי למכון ולסדנה על חומרי הגלם ובמשך חצי שנה אחרונה ביחידת שיקום הייתי שלוש פעמים בשבוע במקום לעבוד בלהרכיב מכסי חשמל עובד על השולחן הכתיבה שלי - יש לי אותו עד עצם היום הזה 20 ומשהו שנה אחרי - אני עדיין משתמש בו כשולחן מחשב - מהיום שסיימתי להרכיב ולהכין אותו בסדנת נגרות של יחידת השיקום של המכון הוא מלווה אותי ואיתי לכול אשר אלך ולכול אשר אהיה -

העבודה הראשונה שלי אחרי היחידת שיקום הייתה להכין דיברי דואר למישלוח לרשימות תפוצה במכון לגרונטולוגיה בירושלים בגיבעת רם - היה לי חדר שקט ושומם משלי שם יכולתי להכניס למעטפות גדולות את דפים ורשימות על פרסומי המכון ולהדביק עליהם את המדבקות עם הכתובת למשלוח ואחר כך לקחת עם מריצה את ערימת המעטפות החתומות ליחידת הדואר של המכון לביול ושליחה... זו הייתה עבודה משעממת אבל קלה ולא מסובכת - בסך הכול חמש שעות מהבוקר עד לאחת בצהריים - הייתי מביא איתי את הדיסקמן שלי בנרתיק עם כמה אלבומים ואוזניות ושומע בשקט את השירים האהובים עליי תוך כדי הכנת המעטפות - וכדי לגוון לי את העבודה וכדי שלא אשתעמם היו ימים שבהן עבדתי בספריית המכון לעזור לשני ספרניות צעירות לסדר את הספרים והחוברות והפירסומים על המחקרים של המכון - גם זו הייתה עבודה טובה וכיפית - לפעמים יצא שהספרניות לא היו זקוקות לעזרה וכך הייתי מחפש אחר משהו לקרוא - ומצאתי עיניין בכתב העת "מחשבות" של IBM בעריכת צבי ינאי - הייתי קורא אותו מרותק והזמן היה עובר בסבבה... בצהריים הייתי אוכל בהפסקת הצהריים בחדר האוכל של המכון ב��חד עם שאר העובדים. ובאחת בצהריים הייתי מעביר את הכרטיס עובד שלי ליציאה והולך בחזרה למכון לפנימייה...

---------------

שי פעם הזמין אותי לצאת איתו רק הוא ואני מהפנימייה לבלות ביחד ולשבת באיזה בית קפה או מסעדה - בהיסוס מסויים הסתכמתי לשמחתו...

יצאנו שנינו אחרי הצהריים לקראת הערב וניכנסנו למסעדת אפרופו בכיכר ספרא - אני לא ידעתי את זה אבל בעצם שי הזמין אותי לדייט מבחינתו... במסעדה היה עומד פסנתר במרכז הרחבה בחוץ וסביבו ישבנו אנחנו ועוד סועדים...

"תזמין מה שבא לך אני משלם" אמר שי וחייך אליי.

האוכל הגיע ושי גם הזמין משקה אלכוהולי - הוא ידע שאני לא אגלה לאף אחד מהצוות.

"אני רוצה שנהיה חברים רונן... חברים טובים..." התחיל שוב.

"חסר לך חברים?" שאלתי

"תמיד היו לי חברים אבל איתך זה שונה" אמר וחייך לוקח שלוק מהמשקה.

"למה שונה?".

"אותך אני מחבב... ומעריך מאוד...".

שתקתי שי הביט בי מנסה לבדוק אם אני קולט מה הוא מנסה לומר לי.

"אני..." אמר ולפתע עצר ואז לקח את המשקה ושתה את כולו. וחזר להביט בי "אני אוהב אותך..." שתקתי ועיניו הלכו והפכו להיות עצובות כשקלט שאני לא ממש מבין או יותר גרוע מבין אבל דוחה אותו בשתיקה שלי...

"מה אתה אוהב בי בדיוק שי?" הדלקתי סיגריה באדישות שהסתירה פחד

שי התחיל לגמגם ולהסס ולא הצליח למצוא את המילים המדוייקות לבטא את עצמו...

"אני... אני אוהב את טוב הלב שלך ו..." התאמץ בעיניים עצובות "את מי שאתה באמת... ו..."

"אתה לא באמת מכיר אותי שי" פלטתי במין רוע למרות שמתחת לבגדיי הזעתי מפחד וליבי הלם מהר. "ואני לא מכיר אותך אנחנו בסך הכול שני משתקמים בפנימייה".

הוא השתתק ואז אמרתי לו שאני לא רוצה להיות חבר שלו שאומנם הוא חלק מהחבר'ה שלי אבל אני לא מעוניין להתקרב אליו. והוא הזמין עוד משקאות חריפים אחד אחרי השני ושתק בעצב כול שאר הזמן.

סיימנו לאכול והוא שילם עליי ועליו והזמנו מונית חזרה כי הוא כבר היה חצי שיכור - במונית הוא ביקש מהנהג להגביר את השיר שהתנגן ברדיו - איזה שיר סול ישן ועצוב של מארווין גיי...

חזרנו לפנימייה והוא עלה לחדר ואני הלכתי למדריכים במשרד ודיווחתי שחזרנו...

..........

אני לא יודע בדיוק עד היום - אולי שי בעצם כן היה מאוהב בי ולא רק רצה לדפוק וליזרוק אותי - אני לא יודע - מה שאני יודע זה שאני לא נימשכתי אליו בשום צורה ואופן להפך פחדתי ונירתעתי ממנו - מהנטיה שלו להרס עצמי והתקפי האלימות והשתייה שלו, מהחיבה שלו לנחשים ארסיים והשמועה שהוא עובד שטן.

הוא היה חזק כמו שור - גברי גס בריון פרא שיכול להרוג אדם במו ידיו אבל - עמוק בפנים ליבו היה עדין כשל ילד פגיע

שי אכל הרבה מרורים במהלך חייו כשגדל בקיבוץ שלו - הוא סבל מיחס רע ומפלה בגלל שהיה חריג ועוף מוזר ובגלל שחלה נפשית ולא הסתיר את נטייתו המינית בתוך קהילה כפרית שמרנית הומופובית סגורה ומסוגרת - אביו התאבד כשהיה בן 10 ובכך ניפתחה קופת פנדורה של שרצים ושדים שליוותה ורדפה אותו ואת משפחתו בקיבוץ - למרות שמעולם לא דיבר על כך או התלונן - המסגרת של הפנימייה שניראתה בעינינו כמקום מדכא ונוקשה - ניראתה בעיניו של שי כרוח גדולה של חופש ואור לעומת הייאוש והחושך המדכא של הקיבוץ שלו שרק חיפש איך להיפטר ממנו - שי לא היה רצוי באמת בקיבוץ שלו - בגלל המחלה הנפשית והנטייה המינית שלו הוא היה מוקצה דחוי ומופלה - החברים היחידים שלו בקיבוץ היו עוד בן קיבוץ ניפגע נפש שחי היה בשוליים של הקיבוץ ואישה מבוגרת ששימשה לו כיועצת לחיים ועטפה אותו באהבה שהוא כה היה זקוק לה כדי להמשיך לשרוד...

לשי פשוט לא היה כבר מה להפסיד בהרבה מובנים. השדים וצלקות העבר רדפו אחריו והוא היה מוצא מיפלט בשתייה ובמוזיקה - כבר לא היה אכפת לו מה יחשבו או אם לצאת מהארון או לא - זה היה פיטפוטי ביצים בעיניו - הוא רצה למצוא אהבה ולבנות חיים טובים בזמן שנישאר לו על פני האדמה הזו ולמצוא מקום שיקבל אותו כפי שהוא כמו שהוא - דבר שמעולם לא היה לו...

כול זה אני מבין רק כיום עשרים שנה ויותר אחרי. כשאני כותב את שורות אלה...

ובראייה לאחור אני לא יכול לרחוץ בניקיון כפיי שכן מבחינת שי אני הייתי הרשע בסיפור הזה - ילד עירוני מפונק ופחדן שדחה אותו לכול אורך הדרך... עוד מנייאק ששיחק בו דחה אותו פגע בו ושבר את ליבו השבור ממילא... והוא לשווא הבליג וניסה שוב ושוב כול פעם מחדש לקום לאסוף את השברים ולחזור ולחזר אחריו רק כדי להידחות שוב ושוב ושוב

סיפרתי לאביב על היציאה המוזרה שהייתה לי עם שי ועל איך שהרגשתי לגביה…

"שי מדבר איתי לגבייך" אמר לי אביב

"באמת?” שאלתי נילחץ "על מה אתם מדברים עליי בדיוק?”

"הוא שואל אותי לגבייך שאלות"

"ומה אתה אומר לו בדיוק עליי?”

"אני אומר לו שאתה לא מוכן עדיין" אמר אביב "הוא נימשך אלייך רונן הוא מאוהב בך"

"אני לא נימשך אליו" אמרתי לאביב "למה שלא אתה והוא תהיו חברים?”

"הוא לא הטיפוס שלי" אמר לי אביב

"אז מי כן הטיפוס שלך?” שאלתי

"בוא לא נדבר על זה" חתם את השיחה אביב

---------------------

ז) שיחות ושתיקות...

כול שלוש וקצת השנים שלי במכון היו לי שיחות טיפוליות עם מטפלת בשם רונית פסיכולוגית בשנות ה30- לחייה נשואה עם ילדים - כול משתקם ומשתקמת היו לו/לה שיחות טיפוליות פעמיים בשבוע בשעות קבועות...

אני אחרי האישפוז הראשון שלי איבדתי את האמון שלי באנשי מקצוע ובייחוד בפסיכולוגים/ות ומבחינתי היה מדובר בבזבוז זמן ומשאבים מוחלט...

שלוש שנים הייתי "בטיפול" אצלה וטחנו מים - מה שאני זוכר זה הרבה שיחות שלי על כול מיני שטויות וזוטות והרבה שתיקות שלה עם שאלות פסיכולוגיסטיות מתחכמות - האמת היא שהייתי בסך הכול ילד בן 19 ובסוף נישארתי ילד בן 22 בסוף השיחות - לא היו לי הכלים הידע הניסיון הבגרות או היכולת או הנכונות להפיק מהשיחות המחורבנות האלה איזה משהו או לעבור שינוי פסיכולוגי נפשי מרפא - כלום נאדה גורנישט!...

בכול שיחה היינו מדברים על מה שקורה איתי בהווה בפנימייה ועם הקשרים שלי עם החברים אבל באופן הכי שיטחי שאפשר ובינתיים לרונית המטפלת היה את כול האינפומציה עליי ועל הקשרים שלי ועל השיגרה שלי ואיפה הייתי ומה עשיתי ומי החברים שלי וכולי - כי היינו תחת פיקוח והשגחה הדוקים בסגנון הק.ג.ב. אי אפשר היה לתקוע נוד בפנימייה מבלי שהדבר היה מדווח ומתוייק בלוגים ובדוחות שכול יום מילאו המדריכים עלינו בלילה לקראת שעת כיבוי האורות - מה כול אחד עשה ואמר ואיך התנהג...

מה שאני מנסה לומר זה שהיא ידעה הכול עליי על אביב על שי על יפעת שלי איתן עידו ועל כולם מי הם ומה הם ומה הם מספרים למטפלים שלהם עליי והיה לה את כול התיק שלי מהאישפוז כולל כול הדוחות וכול מה שצריך כדי להבין מי אני ומה אני ומה בדיוק קורה - אבל היא שתקה שלוש שנים כמו חתיכת מטומטמת מחכה שאני אזום שיחה דוגרית אותנטית אמיתית איתה - וזה פשוט לא קרה מעולם - מעולם לא דיברנו דוגרי - שלוש שנים של משחקי מחבואים ילדותיים - כשסוף סוף הייתה שואלת אותי שאלה עיניינית הייתי מורח אותה והיא הייתה נסוגה אחורה ושותקת... אני כנראה שנאתי אותה אז אבל כיום אני באמת שונא אותה וכועס עליה...

לפני שסיימתי את השהות במכון היא אמרה לי שלדעתה חשוב שאמשיך טיפול פסיכולוגי פרטי ושהיא יכולה להפנות אותי אל מטפל/ת פרטי/ת - שאלתי אותה למה ומדוע והיא השיבה משהו על זה שלדעתה חשוב שאהיה בטיפול ולא הוסיפה (היא כנראה לא סבלה / שנאה אותי ולכן שתקה שלוש שנים)

מניסיוני כניפגע נפש אני רואה בפסיכולוגים כשקרנים מניפולטיביים פתולוגים שמתפרנסים מאומללותם הנפשית של בני האדם ומנצלים אותם לתועלתם מצידי שתלך להזדיין... כאילו היה לך שלוש שנים לדבר אליי ובחרת לשתוק אז את רוצה עכשיו לסדר עבודה לאיזה עמית למקצוע? כדי שגם הוא ישתוק איתי תמורת 3200 ש"ח בחודש יותר מכול ההכנסה החודשית שלי? כדי שאצטרך לבקש כול חודש כסף מההורים? תודה רבה רונית שלום שלום ותלכי להזדיין את וכול המכון שיקום המחורבן הזה!...

----------------------

• - הסטוץ של אביב

כשאביב היה כבר מחוץ למכון ואני ושלי נישארנו בירושלים הוא היה בא לבקר אותנו בסופי שבוע לשמחתנו - אני ושלי אהבנו שהוא מגיע לבקר אותנו ולהישאר לישון או שהוא ושלי היו יוצאים לבלות במועדונים עד הבוקר וחוזרים חצי שיכורים ומתרסקים למיטה - אבל לפעמים היה מספיק לנו לראות סרט ביחד ששכרנו מוידאו-מט...

גם שי ויפעת היו באים אלינו מדי פעם או איתן מהדירות מעבר שלהם של המכון - שי היה מבקש בנימוס אם אוכל ללכת למכולת ולקנות לו טקילה או בירה או משהו לישתות ואני הייתי הולך לקנות לו במכולת...

זו הייתה שכונה דתית-לאומית איפה שאני ושלי שכרנו דירה - אף אחד לא סבל אותנו שמה - אפשר להגיד בעצם בלב שלם שמהרגע שיצאנו מהמכון לא היינו רצויים בכלל בירושלים הדתית והלאומנית וההומופובית בירושלים ההולכת ומתחרדת כשהחילונים המעטים שנישארו עוזבים אותה לא היה לנו מה לחפש יותר בירושלים מהרגע שיצאנו מהמכון רק לי ולשלי לקח איזה שנתיים להבין את זה שאנחנו לא רצויים שירושלים שייכת בעצם לחרדים ולערבים ולימנים לאומנים אוהדי בית"ר - כול פעם שהלכתי למכולת היו נינעצים בי מבטים מגעילים עם עיניים רעות - אף אחד מהשכנים לא רצה לדבר איתנו או לבוא איתנו במגע אפילו "שלום" לא אמרו לנו כשהיו רואים אותנו בחדר המדרגות - אנחנו אני שלי והחברים שלנו נחשבנו לסניף מרצ בתוך שכונה שהיא מעוז תנועת בית"ר ומח"ל

היה פעם אחד שאני שלי איתן שי ויפעת היינו אצלנו בדירה ושי שתה ושמנו מוזיקה בקול רם והתחלנו לצחוק ולדבר בקול רם ולעשות קצת רעש וזה הרגיז את השכנים ולמחרת כשירדתי למטה מצאתי פתק מודבק על לוח ועד הבית בכתב יד קריא שמאשים אותנו שאנחנו מחללים שבת ועושים אורגיות של סמים ואלכוהול עם קטינים ושאר שטויות ושקרים מגעלים של פנטזיות חולניות של מוח דתי לאומני הומופובי פרימיטיבי ומעוות... תלשתי את הפתק בזעם והראיתי אותו לשלי שהזדעזעה גם - והחלטנו שיותר אנחנו לא מזמינים את שי איתן ויפעת אלינו כדי שהשכנים המגעילים האלה לא יעשו לנו צרות...

אז בסוף היה יוצא שרק אביב היה עדיין מדי פעם קופץ לביקור אלינו עד שאני דפקתי גם את זה...

המצב הביטחוני בירושלים ובכלל בכול הארץ לא היה טוב באותם הימים - הסכמי אוסלו התפוצצו שוב חזרו הפיגועים והיו יריות על שכונת גילה מבית ג'אלה הסמוכה - אביב היה היחיד שהסכים לבוא אלינו לבקר אותנו למרות כול הבלגאן שהלך - הוא למעשה עשה לנו טובה כי הוא היה חבר טוב ואהב אותנו ולא רצה להשאיר אותנו בודדים שם וידע עד כמה אנחנו מתגעגעים אליו וצמאים לחברתו ושחוץ ממנו אין לנו כמעט אף אחד

ואני דפקתי את הכול...

הוא קבע איתנו שהוא בא אלינו ביום רביעי וישאר עד שישי - היה לו טלפון נייד כבר כך שיכולנו לשוחח איתו גם כשהיה מחוץ לבית - באותו יום כשהוא עלה על האוטובוס לירושלים היו יריות קשות מבית ג'אלה על שכונת גילה והיה חשש לפיגועים בבירה - אני ושלי היינו בסלון מסתכלים על חדשות בטלוויזיה ופתאום קיבלנו טלפון מ - אבא של אביב - הוא ביקש לדבר איתי ואמר לי שהוא דואג מזה שהבן שלו יבוא אלינו לירושלים כשהמצב הביטחוני מסוכן והפציר בי שארים אליו טלפון ואגיד לו שלא יבוא אלא יחזור הביתה אליו לתל אביב - הוא אמר לי שרק אני יכול לשכנע אותו לחזור וכי הוא לא הצליח לשכנע אותו להישאר בתל אביב... ראיתי אדם מפוחד שמפחד על הבן שלו אז הסכמתי... הרמתי טלפון לאביב שכבר היה על האוטובוס לירושלים ואוטוטו יגיע אלינו והתחלתי לומר לו שמסוכן פה עכשיו ושעדיף שיחזור לתל אביב ולא יבוא אלינו... אביב שתק ואז אמר לי: "אבא שלי דיבר איתך נכון?" התחלתי לגמגם והוא כבר הבין...

"אני בא אליכם על הפרנציפ! אני כבר אדבר עם אבא שלי זה עיניין שלי!"

הוא הגיע ואנחנו שמחנו לראות אותו - הוא כבר דיבר שוב עם אבא שלו והרגיע אותו שכלום לא יקרה ושהוא בטוח ואצל חברים טובים שלו...

שלי לקחה חופש מהעבודה כדי לבלות איתו אבל אני לא - הם יצאו בערב לבלות במועדונים ואילו אני הלכתי לישון כדי שאוכל ללכת לעבודה למחרת. כשקמתי למחרת הם לא חזרו עדיין מה שניראה היה לי מוזר - בכול אופן הלכתי לעבודה ועבדתי וכשחזרתי אף אחד לא היה בדירה אבל לפי הסימנים הם חזרו ושוב הלכו לאן שהוא - וכשאני גיליתי שהחדר שלי והמיטה שלי מבולגנים חטפתי התקף זעם כי הבנתי שמישהו (אביב) עשה סקס עם מישהו על המיטה שלי מבלי לבקש רשות... היום זה ניראה בעיני טריוויאלי ולא חשוב בכלל אבל אז עשיתי מזה סיפור ענק - מיד התקשרתי אליו לנייד שוב ושוב עד שענה והתחלתי לצרוח עליו בזעם פורק עליו את כול העצבים שלי "מי הרשה לך?! באיזה זכות?! מי אתה חושב את עצמך לעזאזל?!" הוא לא נישאר חייב והתחיל לצעוק בחזרה עליי ככה צעקנו זה על זה בטלפון עד שניתקתי לו בפנים...

לא דיברנו כמה חודשים עד שהשלמנו בסוף בתיווך שלי שכול אותה תקופה ניסתה ללא ליאות לפשר בינינו - אבל הוא לא בא יותר לבקר אותנו בירושלים מאז...

------------------

• - קופסת שרצים...

אני יושב עכשיו ומסתכל על הוידוי הזה על הזיכרונות שאני מעלה על הכתב ושואל את עצמי - בשביל מה? אתה מי זה יעניין? ואני עכשיו שוב יושב על כיסא אורטופדי כי חזרו לי כאבי הגב הכרוניים שלי - כואב לי הגב ויש לי כאב ראש ואני לוקח כול חיי כול יום כדורים שרק מטשטשים קצת את הכאב שתמיד קיים ברקע ואני יושב וסובל ומעלה את הזיכרונות מלפני עשרים ומשהו שנה על מציאות שכבר נדמה שהייתה אשלייה - ושוב השדים עולים ורגשות הצער והכאב והחרטה והבושה והכעס והעלבון עולים מחדש אחרי שכבר הספקתי לשכוח אותם קצת אחרי כול כך הרבה שנים - אני מרגיש לפתע כמו זקן חסר ערך שאיש איננו אוהב אותו - ואני מרגיש כאילו פתחתי מחדש קופסת שרצים תיבת פנדורה מהעבר שלי וכול השדים חוזרים אליי להכאיב לי ולענות אותי ואני מפחד שמע העבר שלי מחכה לי מעבר לסיבוב לסגור חשבון ואני מפחד מהאל או הקארמה שיחרצו את גורלי לאובדון ואני מפחד שהגורל יצחק את צחוקו האחרון - למי ולשם מה אני כותב את הוידוי הזה? אני חושב וחושש שאני כותב אותו לעצמי בלבד... זר לא יבין אותי ואם כבר רק ישפוט אותי לכף חובה ויחרוץ את גורלי - חיי אינם שווים כלום גם ככה - כולה חולה נפש מזדקן בדירה קטנה ומתפוררת כותב את זיכרונותיו אשר אינם מעניינים איש והוא מתענה מחדש על טיפשותו וחטאיו ובורותו - נער הייתי וגם זקנתי ונישארתי אותו אידיוט מטומטם כפי שנולדתי וכול העולם עובד מעליי וצוחק ולועג לי ויורק עליי...

המכון שיקום וכול המסגרות שיקום/דיור האלה לחולי נפש הם לא יותר מאשר מכלאות ייאוש והתעללות אני וכול מי שהכרתי רק התעללנו זה בזה כול משך הזמן שעבר - הם לא היו החברים שלי בסופו של דבר - מעולם לא היו לי חברים בכלל זו הייתה רק אשלייה אחת גדולה -

לך לישון בנאדם! קח את הכדורים שלך ולך לישון ותתפלל שלא תקום לעולם! איש מעולם לא אהב אותך ואתה מעולם לא אהבת איש - אתה מיותר בעולם! - כול מעשייך הם הבל הבלים - לך לישון מטומטם אידיוט וטיפש לך לך לישון לך קיבינימט לך תתפגר חתיכת מפגר דפוק - לך לעזאזל אתה והזיכרונות שלך שלא שווים דבר - איש לא רוצה לשמוע אותך - חבל שנולדת אבל אל דאגה יבוא יום ולא תקום יותר מאפלת שנתך...

---------------------

• - פתיחה...

בגיל 18 התמוטטתי נפשית ואושפזתי ואובחנתי עם סכיזופרניה בגיל 19 שלחו אותי הוריי והצוות המטפל בי בבית חולים "להשתקם" במכון שיקום בירושלים... לא הייתה לי ברירה אלא לציית וללכת לשם...

היום אני מרגיש רגשות מעורבים מאותן שלוש שנים שהעברתי שם במכון שיקום הירושלמי - דבר לא נותר מלבד הזיכרונות ואני יושב כאן ומעלה אותם על כתב - כמו פותח תיבת פנדורה של כאבים ישנים - אין לי את מי להאשים אני הוא האחראי היחיד לגורלי הבודד - אני הנושא באחריות הבלעדית לאסונותיי - אינני בא בטענות לאיש על בורותי וטיפשותי ואם יש דין ודיין שרוצה לשפוט אותי אוכל רק להגיד כי הייתי רק בשר ודם...

ניכנסתי למכון שיקום לפנימייה לניפגעי נפש צעירים אחרי אישפוז ארוך וטראומטי במחלקה סגורה - נפשי הייתה פצועה ומרוסקת מהחוויות שעברתי שם ומהתרופות החזקות והמשתקות שכולאות אותך קשור בשלשלאות כימיים לתוך עולם אפל ללא תיקווה... לא היה בי פחד כי הרגשתי שנשמתי כבר מתה לה באישפוז ולא משנה מה יקרה מכאן והלאה אין לי יותר תקווה או תקנה לעולם... הלכתי כי לא היה לי מה להפסיד וגם לא מה להרוויח - הלכתי כי אני כלב טמא תת אדם פגום שמקומו עם הארורים בתחתית של התחתית וכבר השלמתי עם גורלי ועם כך שתמיד יכול להיות רק יותר גרוע ואף פעם לא יותר טוב...

הגעתי לפנימייה במבנה מתפורר וישן 18 משתקמים בני גילי ועוד כ 15 אנשי צוות - פסיכולוגים ומדריכים - למקום היו חוקים ומסגרת נוקשה וקשוחה - כיבוי אורות בחצות השכמה ב 7 בבוקר מ 8 עד 1 בצהריים חובה להיות מחוץ לפנימייה בעבודה / לימודים / יחידת שיקום תעסוקתי כשחוזרים ישנה ארוחה צהריים מבושלת חמה ואחרי זה אינסוף תורנויות ניקיונות בישולים וועדות שונות ומשונות שעל המשתקמים לקחת חלק בהם וחובה להשתתף בפעילויות הפנימייה והמכון - לכול משתקם חובה לקחת חלק פעמיים בשבוע בשיחות טיפוליות אסור לצרוך אלכוהול וסמים אסור לקיים יחסי מין חובה לקחת טיפול תרופתי חובה להישמע לצוות ולמדריכים חובה לשמור על החוקים והמסגרת - מי שלא עומד בכך יסולק מהפנימייה ומהמכון שיקום...

מה שזכור לי בעיקר מאותם חודשים ראשונים של שהותי במקום היה הקור הירושלמי - קור חודר עצמות ומכאיב והרבה אור קודר ואפל - קור ואופל של חוסר תקווה ייאוש וקדרות של אובדן דרך וגורל מר - היה זה כאילו ניכנסתי לשאול הקדמוני של העת העתיקה כלומר לא ממש גיהינום אבל גם רחוק שנות אור מגן העדן - מקום שבו באות נשמות החוטאים להיטהר בסבל ועינויים שקטים - מקום של חוסר תקווה וייאוש קודר כגורל מקום שהוא תמצית הדיכאון...

בכול רגע פנוי שהיה לי הלכתי לחדר שלי וניכנסתי עם הג'ינס והבגדים למיטה וניסיתי לשווא להתחמם אך המיטה והבגדים שעל עורי לא חיממו אותי היה זה כאילו הקור היה מבפנים ולא מבחוץ - הירבתי לישון כמה שיכולתי כלומר כמה שנתנו לי שכן לחדשים קרעו את הצורה בניקיונות ובתורנויות - ולא משנה כמה ניסיתי לנקות זה אף פעם לא היה נקי כול תורנות כזו הייתה עינוי של שעות עד שאישרו לי המדריכים שסיימתי את התורנות ונתנו לי ללכת לחדר לישון במיטה ולישכוח מהקיום העלוב שלי...

לא דיברתי כמעט עם איש מלבד מה שהיה הכרחי - כך במשך חודשים... ההשכמות היו הדבר הכי קשה כי פשוט לא רצית לקום אלא להישאר במיטה אבל הכריחו אותך... כול דבר הכריחו אותך וכפו אותו עלייך הייתה עבד שלהם והיה עלייך לציית - היית עבד חסר תקווה או נשמה או חשיבות כלשהי...

-------------------

• - עזיבה

אני זוכר הרבה כעס שבער בי כשהלך והתקרב מועד שיחרורי מהמכון - בשיחת סיום שלי עם מנהל הפנימייה והוריי שתקתי בכעס בעוד הוריי מתמוגגים מנחת מכך שהנה הבן שלהם "השתקם" וכעת הוא מוכן לצאת אל החיים העצמאיים אל העולם הנורמלי כאילו ששלוש שנים במחראה הזו הוציאה לו את כול ה"שטויות" של המחלה מהראש -

לא כך ראיתי את פני הדברים - מה שאני ראיתי וחשתי היה שעברתי בניגוד לרצוני "חינוך מחדש" כמו באיזה מחנה כפייה וכעת אחרי שהשתמשו בי והתעללו בי זורקים אותי לכלבים ללא כלום... שתקתי רוב הזמן וקיללתי את המנהל ואת הוריי בלב...

כשהגיע התור של אביב לסיים את השהות במכון שיקום ולהיכנס עם הוריו לשיחת סיום עם המנהל ביחד עם הוריו כמה חודשים אחריי - אמר לי כי הוא לא נישאר חייב ואמר למנהל בדיוק מה הוא חושב על המכון והפנימייה שלו ועליו ועל החוקים וגם סיפר על כול הפעמים שעבר על החוקים ולא ניתפס. המנהל אמר לו שאילו היה יודע היה מעיף אותו על טיל מהמכון והפנימייה... ואביב אמר לו שהוא שם עליו ועל המכון החוקים והפנימייה שלו זין ושילך להזדיין... וכעת הוא כבר לא משתקם יותר אצלו ולא עבד שלו יותר אלא הוא חופשי לחיות ולעשות מה שבא לו והוא לא צריך לציית לו יותר...

אביב ידע איך לבטא את עצמו ואיך לדבר אני לא לכן הוא דיבר ואני שתקתי - אני עד עצם היום הזה שותק מול אנשים כמו אילם כי אין לי יכולת דיבור וביטוי מילולית אבל לאביב הייתה היכולת לא לצאת פארייר בשום סיטואציה ובשום מצב אף פעם...

לי לא היה מושג איפה אני רוצה להיות או מה אני רוצה לעשות לאחר סיום השהות במכון כול מה שידעתי זה שרוב או כול חבריי עדיין נימצאים בשלב ב' של השיקום במכון תקועים בדירות המעבר ולכן כאשר שלי פנתה אליי והציעה שאני והיא נישכור ביחד דירה בירושלים ונמשיך לעבוד באותם עבודות שעבדנו בהם שהמכון סידר לנו הסכמתי בלי הרבה לבטים... ככה נוכל להיות קרובים אל אביב שי יפעת איתן ועידו החברים שלנו ולהמשיך להיות בקשר...

התחלנו לחפש אחר דירה ומצאנו כעבור כמה שבועות דירת שלושה חדרים לא רחוק מאיפה שהיו דירות המעבר של המכון בתוך שכונה דתית לאומית - היו אלה הורינו שניהלו את המשא ומתן עם בעל הדירה ועזרו לנו לחתום על החוזה איתו והם גם אלה ששימשו ערבים עלינו בחוזה שכירות...

אחרי שחתמנו על החוזה התחלנו לארוז את חפצינו בדירת מעבר והזמנו הובלה - אני הלכתי וקניתי מיטה כפולה כדי שתהיה לי סוף סוף מיטה משלי עם מיזרון אמיתי - עד אז כול אותם השנים במכון ישנתי על מיטות זמניות חצי מתפרקות עם מיזרון עלוב וישן וכלי מיטה משומשים - דמיינתי שהמיטה הזו תהיה דף חדש בחיים שלי - שיום אחד אני ואהובת ליבי מי שזו לא תהיה נעשה אהבה עליה ונישן עליה ביחד - עד כדי כך הייתי תמים עדיין...

-------------------

• - ימים אחרונים….

אמצע שנת 2001 וכול מי שהכרנו וכול החברים שלנו כבר עזבו את המכון ואת ירושלים ואף אחד לא בא יותר לבקר אותנו נישארנו אני ושלי מנותקים מכולם תקועים באמצע ירושלים עם שכנים שלא סבלו אותנו… בודדים לגמרי ומנותקים מכול העולם… אני התפטרתי מהעבודה שלי לגמרי ולא חיפשתי אחר מקום עבודה אחר לא היה לי מושג איך מחפשים מקום עבודה בשוק החופשי – שלי עבדה במשמרות ארוכות בתור מזכירה במשרד ביטוח רכב והיו ימים שלמים שלא הייתה בדירה ולא ראיתי אותה במשך ימים שלמים כולל גם בסופי שבוע – עגמומיות וד��כאון ירדו עליי - העברתי את הזמן איכשהו לא יודע ולא זוכר כבר איך – ניסיתי לכתוב על המחשב כול מיני סיפורים טיפשיים – נסעתי הרבה לבקר את עידו בסופי שבוע שמרתי על קשר עם דמיטרי – הייתי מרים טלפון לאביב ומדבר איתו מעמיד פנים שהכול כשורה ומתמוגג מהדקות המעטות ששמעתי את קולו…

אני ושלי ידענו שזה כבר הסוף של הזמן שלנו פה – שאנחנו לא הולכים לחדש חוזה לעוד שנה – שכבר אין טעם להישאר בירושלים בזמן שכול מי שהכרנו עזב לתל אביב או לאיזור קידומת 03… אבא התחיל לדבר איתי על שאחזור והם יסדרו לי דירה לשכור לבד ושאתחיל ללמוד באוניברסיטה משהו לא משנה מה העיקר להוציא תואר – זה היה החלום שלו ושל אימא – ילד עם תואר אוניברסיטאי ומסודר עם מקום עבודה מסודר ודירה משלו ואז רק צריך לחכות קצת ו- הופה! פתאום תהיה לו חברה ואחרי שנתיים שלוש חתונה ואוטו וקידום ואחרי שנתיים שלוש נכדים חמודים – ממש כמו אחותי…

לא היה לי משהו טוב לעשות או להמשיך מיוזמתי אז הסכמתי להצעה של אבא שלי והוא היה מבסוט לקראת יוני כבר הודענו לבעל הדירה שאנחנו לא מחדשים חוזה ועוזבים שלי גם עשתה תוכניות לשכור דירה אחרת לבדה רצוי באיזור המרכז היכן שהוא – החוזה הסתיים בסוף יולי 2001 ואנחנו ארזנו את החפצים והרכוש שלנו ועזבנו – שלי לדירה שכורה ברמת גן ואני לדירה שכורה קטנה בעיר שבה גרו הוריי…

-------------------

• - מזכרות…

ישנם שירים שאביב השמיע לי בזמן שהיינו יחד בפנימייה ובמכון שאני זוכר באופן ברור – שירים כמו eternity של רובי וויליאמס או I can’t make you love me של ג’ורג’ מייקל או traveling light של הטינדרסטיקס – שירים שלא הכרתי עד אז ואילולא הוא מעולם לא הייתי שם לב אליהם – עד היום כשאני שומע אותם אני ניזכר בו יושב איתי בחדר שלנו בפנימייה ומשמיע לי את אותם – כול שיר כזה עם הזמן קיבל פרשנות משל עצמו – הוא השמיע לי אותם כשרצה לומר לי משהו אישי לגבי עצמו ולגבי היחסים בינינו ולא יכול היה לדבר בישירות כי חשב אני לא אהיה מוכן לשמוע או להבין על מה הוא מדבר… כי זה היה אישי מדי או ישיר מדי – כי אם היה עושה זאת הייתי עלול לדחות אותו ואת מה שניסה לומר לי...

הוא מכר לי פעם אלבום שקנה והתחרט – לא נתן במתנה – אלא מכר לי זה היה האלבום הראשון של savage garden עד היום יש לי אותו – כמו כן כשהשמיע לי את השיר של ג’ורג’ מייקל I can’t make you love me הוא סיפר לי שהשמיע את השיר למישהו שהיה ביחסים איתו והוא כול כך כעס והזדעזע שקם ניסער ועזב אותו ומאז ניתק איתו כול קשר… לגבי traveling light של הטינדרסקיטס אני חושב שהוא ניסה להגיד לי לגבי עצמי את מה שהשיר מביע שזה בעצם צד שלי ושל איך שאני מתנהג ומתנהל בחיים וגם להזהיר אותי לגבי המחיר הכבד שאשלם בעתיד אם אמשיך להתנהג בצורה הזו…

eternity של רובי וויליאמס היה למעשה שיר הפרידה שלו ממני – הוא השמיע לי אותו ואמר לי שהוא מקדיש את השיר הזה לי ושכול פעם שאשמע אותו שאזכר בו ואזכור שהוא מאמין בי ואוהב אותי ומאחל לי שאהיה חופשי ומאושר לא משנה מה אעשה עם חיי…

הוא גם השמיע לי פעם את השיר של פול יאנג where ever I lay my hat (that’s my home) על מישהו שאומר לבחורה שלא לבכות עליו כי הוא לא שווה שישבר הלב שלה עליו ושהוא לא טיפוס שיכול להיות נאמן למישהי ולמרות שהוא אוהב אותה הוא פשוט לא יכול לשמור לה אמונים אז שלא תבזבז עליו את הדמעות שלה עליו…

עוד שיר שהשמיע לי היה and I think of you (E penso A) של טאניטה טיקאראם על אישה או גבר (כנראה אישה) שחיה כול חייה בזיכרונות וחשיבה אובססיבית על אהבה ניכזבת למישהו/מישהי שעזבה אותה ונטשה אותה...

לפעמים אני מקשיב לאותם שירים ואני ניזכר והלב שלי נישבר ובא לי לבכות אבל אף דמעה לא יוצאת החוצה – ואז אני מעביר את השיר ושומע משהו אחר נייטרלי שלא מזכיר כלום או שאין לו מטען מאחוריו – כך זה עד היום עשרים פאקינג שנה ויותר אחרי

--------------------

• - אצל אביב…

היה פעם אחת שאבא של אביו נסע לחו"ל והשאיר אותו לבד בדירה שלו בתל אביב זה היה באחד החגים אז הוא ניצל את ההזדמנות והזמין אליו אותי ואת יפעת ושלי – נסענו אל תל אביב אני ושלי ביחד וניפגשנו כולנו אצלו ביחד עם יפעת – באנו אליו לכמה ימים – דירת פנטהאוז במרכז תל אביב עם 6 חדרים – ישבנו במרפסת אצלו עם הגגון ושמענו מוזיקה דיברנו וצחקנו ונהנו מהחופש שלנו – אביב גילגל לעצמו סיגריות גראס ועישן אותם – המקרר היה מלא באוכל מבושל קנוי שאימא שלו שלחה לו ובערבים ירדנו למטה למרכז קניות קטן או שמא זה היה קניון קטן וישמנו בבית קפה והזמנו מה שרצינו – לכול אחד הוא סידר חדר לישון בו "אתה תישן בחדר שהיה שלי" אמר לי והראה לי אותו – חדר עם מיטה ועיצוב של קליגרפיה יפנית "זה היה הטעם שלי כשהייתי בן 14” הסביר וצחק – הוא עצמו ישן בחדר השינה של אביו שלי ויפעת ישנו בחדרים שהיו של אחותו ואחיו…

"אתה בטוח שאתה לא רוצה גם?” שאל אותי במרפסת לגבי לעשן גראס איתו ואני נענעתי את הראש לשלילה – שלי ויפעת כמובן שרצו גם וביקשו ממנו שיגלגל להם סיגריית גראס – הן עישנו והשתעלו וצחקו בקול רם יותר…

בערב ובלילה לפני התרופות והשינה היינו משחקים "אמת וחובה" או לפחות מנסים לשחק – אביב היה הכי משוחרר מעכבות ואילו אני שלי ויפעת היינו מפוחדים ומסוגרים מפני האפשרות שנישאל שאלות מביכות או ניצטרך לעשות דברים מביכים…

"אף פעם לא שיחקתם אמת וחובה בבית הספר עם החבר’ה?” שאל אותנו בפליאה

אמרנו לו שלא.

ניסינו לשחק אבל לא הצלחנו להתגבר על הביישנות הסגירות והעכבות והחשש… עד שהפסקנו…

בסוף הוא הביא את הפלייסטיישן הישן של אחיו הצעיר וחיבר אותו לטלוויזיה וכולנו שיחקנו במונופול עד השעות הקטנות של הלילה.

היינו אצלו כול הסופשבוע וחזרנו במוצאי שבת לירושלים – זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו בבית של אחד ההורים שלו…

-----------------

• - HANDS CLEAN….

אני כותב את הוידוי הזה כברירת מחדל – כי אין לי למי לספר אותו. אף אחד לא רוצה לשמוע או להקשיב ואין לי למי לספר על מה שקרה בפנימייה שיקומית ומכון שיקום בירושלים בסוף המאה ה-20 – אני לא רואה אף פסיכולוג או גורם מטפל – הטיפול הנפשי שלי במרפאה לבריאות נפש שבה אני במעקב הוא במקרה הטוב בדיחה מגעילה ומרושעת – אני רואה פסיכיאטרית למעקב וזהו וכול מה שמעניין את הגורמים המטפלים בי ומלווים אותי – הרופאה שלי העובדת סוציאלית שלי האם בית וגם את ההורים שלי זה מה אני עושה בהווה ואם אני מרגיש טוב ומאוזן ולוקח את התרופות ושהכול בסדר איתי… אין לי אף חבר או מישהו אליו אוכל לספר או להתוודות על אהבתי לאביב או לגעגועי לחברים שלי מימי ירושלים – ובינתיים נימחקו כול העיקבות למה שהיה – לא נותר דבר פרט לזיכרונות שבתוך ראשי – עד שנידמה שרק הזיתי את הכול – אינני בקשר עם חבריי לשעבר מהפנימייה הקשר בינינו נותק והתנתק ולא בצורה טובה לפני שנים רבות – הם רוצים לשכוח אותי – חלקם כבר לא בחיים ונדמה שהם כבר שכחו אותי – בייחוד אביב שהמשיך עם חייו כאילו מעולם לא הייתי קיים ומאוהב בו… פשוט מחק אותי ואת אהבתי אליו והמשיך הלאה…

נידמה לי לפעמים שנפלתי קורבן לפשע המושלם – הייתה אהבה שהסתיימה בשיברון לב ובטעם מר וכולם מכחישים ושכחו ואף אחד לא רוצה לשמוע על זה – ורק אני נותרתי כמו איזה קורבן של לב שבור בלא יכולת להמשיך הלאה עם חיי עדיין תקוע בעבר ובזיכרונות של מה שהיה שלא מרפים ולא יכול להתקדם עם חיי – כתבתי שירים על מה שהיה וסיפורים קצרים כדי לנסות ולהתגבר ולהשתחרר מכבלי העבר אולם – כולם מחקו אותי ואת מה שהיה ורוחצים בניקיון ידיהם ורק אני ניתרתי לכוד בתוך הזיכרונות ובמה שהיה ואבד תקוע לבדי ללא עתיד ועם הווה רדוף…

ממש כמו השיר של אלאניס מוריסט HANDS CLEAN…

וכעת כשכבר חלפו 20 שנה ויותר ולא נותר כלום ואני כבר מוכן באיחור של עשורים להתוודות ולהודות בכך שאהבתי אותו אין לכך כול משמעות או ערך אף אחד לא רוצה לשמוע ואילו הוא מחק אותי והמשיך הלאה – בוקר טוב טמבל טיפש! הבדיחה על חשבונך… חייך אכלת אותה!...

---------------

• - PROTECTION (תורנות גינה)

התורנות השנואה ביותר עליי ועוד על רבים הפנימייה הייתה תורנות הגינה – לפנימייה הייתה גינה קטנה עם קצת דשא ושיחים וצמחים ופרחים עונתיים וגם צמחי תבלין ואחת לכמה זמן הייתה הוועדה של הפנימייה מטילה על כמה נפשות אומללות "לעשות תורנות גינה" כלומר כ 7 עד 10 משתקמים שנפלו בגורל הולכים ביחד עם אחד מהמדריכים לגינה עם ג’ריקן מים ומעדרים מגרפות טוריות ושאר ציוד חקלאי כדי לנכש את העשבים השוטים מהגינה ולגרוף את הצמחים והעלים המתים ולנקות ולסדר את הגינה…

באותה תורנות הייתי אני וגם שי ויפעת ואביב ועןד כמה משתקמים. המדריך חילק אותנו לצוותים של שניים וחילק את העבודה בינינו אני ושי החדש שובצנו לזוג עבודה ונתנו לנו מעדר ומגרפה לנכש עשבים. אני עבדתי עם המעדר וגם עם המגרפה וכול הגוף שלי כאב תוך דקות התחילו לצמוח לי כמה יבלות על הידייםואני התנשפתי חזק משתעל מהמאמץ ומהעישון שלי (כבר עישנתי כקופסא ביום) – שי עבד לידי והסתכל עליי…

"אתה רוצה לנוח ושאחליף אותך?” שאל אותי

"אתה מוכן?” שאלתי מופתע. נדיבות לא הייתה נפוצה בפנימייה בין מי שאינם חברים קרובים

"כן אני רואה שאתה סובל… תן לי את המעדר אני אחליף אותך ותנוח קצת ותתאושש" אמר לי שי וחייך

קפצתי על ההצעה ונתתי לו את המעדר והלכתי לצד לשתות קצת מים לנגב זיעה ולעשן סיגריה ואז הבחנתי ששי חלץ את הסנדלים שלו והא הולך יחף על אדמת הגינה…

הוא עבד ועבד והמשיך לעבוד בזמן שכול היתר כבר היו תשושים כמוני – נדמה שהוא לא התעייף בכלל גם לא הזיע – הוא ניכש את העשבים השוטים וגרף אותם וניקה את מרבית העבודה – למעשה הוא עשה באותו יום כ 70-80 אחוז מכול עבודת הגינה לבדו ואנחנו רק ניסינו להעמיד פנים שאנחנו עובדים…

"שי אתה לא התעייפת?” שאלתי אותו

"אני רגיל לעבודה חקלאית אני בא מקיבוץ" אמר לי וחייך "אני אוהב את הטבע ולעבוד בשדה"

לבסוף הסתיימה העבודה והחזרנו את הציוד למחסן

"אני רואה שיש לך יבלות על היד" אמר לי שי "בוא אליי לחדר יש לי משחה לשים על זה ותחבושות זה יעזור עד מחר מחרתיים זה יעלם"

הסכמתי ועליתי אליו בפעם הראשונה לחדר. אותה יחידת דיור ישנה בקומה השלישית עם סלון קטן וחלונות עם נוף יפה שפעם הייתה יחידת הדיור של איתי… כשהגענו לשם גיליתי ששי עיצב אותה מחדש על הקירות היו ציורים מרשימים העתקים של יצירות אומנות ידועות של דאלי ופיקאסו על הריצפה של הסלון היה שטיח נעים ויפה ורך שני כורסאות ישנות ונוחות עמדו שם וביניהם שולחן קטן עם מאפרה ובצד להפתעתי עמדה מערכת חדישה של פאנאסוניק עם חמישה רמקולים ששי תלה ברחבי הסלון והחדר כדי שיהיה קול סוראונד… הוא חבש לי את היבלות עם משחה ושאל אותי אם ארצה להישאר לשבת איתו ושנישמע קצת מוזיקה… השבתי בחיוב…

ישבנו ושי שם במערכת מוזיקה מדהימה שלא הכרתי עד אז – מוזיקה אלקטרונית קיצבית…

"מה זה האלבום הזה?” שאלתי

"זה אלבום של מאסיב אטאק בשם protection “ אמר לי והדליק סיגריה

זה היה כול כך מגניב לשבת שם באותו רגע התחלנו לדבר קצת ולעשן – דיברנו על הפנימייה ואיך זה בשבילו להיות חדש ואילו הוא לפתע רצה שאספר לו קצת על עצמי אז התחלתי לספר עלי ועל אחי הקטן והמצב שלו…

"אחיך חולה נכה קשה?” שאל בצער

"כן הוא במוסד למפגרים ולמקרים קשה סיעודיים" אמרתי לו במין אדישות שהסתירה עצב

"הוא יכול לדבר?” שאל

"לא אף פעם לא דיבר איתנו"

"הוא אבל מבין מה מדברים איתו או זיהה אותכם כשאתם טיפלתם בוכשהיה איתכם בבית?”

"הוא ברמה של תינוק בן 6 שבועות לא מבין כלום ולא מזהה… המחלה הרסה לו את המוח וגם הניתוחים שעבר בתור תינוק הגוף שלו הרוס ומעוות" הסברתי בעצב שהלך וגבר

שי הסתכל עליי בעיניים עצובות "אני מצטער לשמוע רונן… תסלח לי על ששאלתי אותך על אחיך"

"זה בסדר שי אתה לא אשם במצב של אחי… אף אחד לא אשם…”

שתקנו האלבום סיים לנגן

"מה בא לך לשמוע עוד?” שאל אותי שי

"אני לא יודע אני לא מתמצא הרבה במוזיקה" עניתי מתנצל

"איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע?” שאל והניח את ידו על כתפי

"לא יודע... ביטלס?” עניתי

"שנייה תיכף חוזר" שי הלך לחדר וחזר עם אלבום והכניס למערכת והפעיל

השיר ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס התחיל להתנגן מהרמקולים. שי חזר והתיישב לצידי ועישן בשקט…

נישארתי באותו יום עם שי בסלון של יחידת הדיור שלו עד לערב הוא שם אלבום אחרי אלבום של סוגים שונים של מוזיקה מדהימה שמעולם לא שמעתי לפני כן וגם לא אחרי כן עישנו ודיברנו ואני כבר לא זוכר על מה וראינו ביחד עם המוזיקה מהחלון את השקיעה בירושלים וכול השמיים ניצבעו באור צהוב כתום אדמדם ויפה עד שהפכו לחושך והכוכבים והירח החלו להיראות…

"אני צריך ללכת שי" אמרתי לו

"אתה תמיד מוזמן לחזור לפה מתי שתרצה… חבר" אמר לי שי בקול רך.

-------------------