💾 Archived View for ron77.pollux.casa › gemlog › 2022-10-06_lost_case.gmi captured on 2023-07-10 at 13:10:51. Gemini links have been rewritten to link to archived content
⬅️ Previous capture (2023-01-29)
-=-=-=-=-=-=-
העולם איננו רוצה בשירה ובמשוגעים אך בכול זאת יש בעולם המשוגעים לשירה ומשוגעים שכותבים שירה. כשאני השתחררתי מהאשפוז האחרון שלי לפני כ 15 שנה גמלה בי ההחלטה שאני אכתוב שירים ואהיה למשורר ואוציא לאור את שיריי זה היה השאיפה לחיים שנותרה בי זו הייתה ההחלטה שלי שאני אקדיש את חיי לשירה ולכתיבת שירים ולשחרר אותם לעולם – המילים הילכו עליי קסם השירים ניראו בעיניי כדבר בעל ערך אמת וזכות קיום בעולם. אני רציתי שיקראו את שיריי ודרכם אגיע ואגע בלבבות האנשים שהסבל שלי והדברים שאני חווה או שעברתי בחיים שלי יהיו מובנים לקוראים חשבתי שככה אוכל לתקשר עם הקוראים של שיריי לקיים עם אנשים אחרים ערוץ תיקשורת דרך השירים. וגם ביני לבין עצמי חשתי שאני מבין יותר דברים שקרו לי או את הרגשות שלי כשאני מבטא אותם במילים בשירים – הופך את הסבל והצער והכאב שלי לשירים אותם ויכול לעצב כפי שרציתי…
לצערי הרב כיום ערוץ התקשורת היחידי שיש לי בשירה הוא בעיקר עם עצמי ולא עם אף אחד אחר כי אין מי שיקרא חוץ אולי מיובל העורך הנאמן שלי אליו אני שולח בהיסוס וחרדה (מדי פעם לא כול הזמן כדי לא חלילה להציק ולהטריד) שירים שכתבתי מתוך תיקווה שימצאו חן או שיזכו לחוות דעת טובה ואולי רק אולי ניתן יהיה לערוך או לעשות איתם משהו (כמו לפרסם היכן שהוא) אני מעריך את יובל מאוד הוא ערך את כמעט כול ספריי ועזר לי רבות לפרסם את שיריי ולפתוח לי ולשיריי דלתות – דלתות ושערים שאני לעולם לא הייתי יכול לפתוח בכוחות עצמי ועם זאת הוא גם מגונן עליי ועל שיריי מלעשות את אותם שגיאות שעושים רבים -
אילו יכולתי הייתי ממשיך כפי שעשיתי במשך שנים רבות – לכתוב כול הימים וכול הלילות כול הזמן שירים ולצבור אותם ולברור מביניהם את הטובים כדי להוציא לאור ולפרסם… אולם הדבר הופך להיות קשה יותר ויותר – ויובל אומר לי כי אי אפשר לעשות זאת כול הזמן "משוררים לא כותבים כול הזמן שירים" הוא אומר לי כי אחרי הכול שירה עם כול הכבוד היא לא הכול בחיים יש גם דברים אחרים וכאן נישאלת השאלה מה נישאר לי בחיים חוץ מהשירה?
זו לא חוכמה גדולה לקבור את עצמך 12 שנים בתוך חדר בדיור מוגן לחולי נפש ורק לכתוב שירים כול הזמן בזמן שהחיים עוברים על פניך… וזה קשה שבעתיים כשאתה גר בדיור עצמאי בדירה שכורה לבדך בלי שותפים בודד לפעמים ימים שלמים 24 שעות ביממה…
אינני עובד בעבודה מוגנת אינני הולך למועדון חברתי/תעסוקתי למעשה אינני מרבה לצאת מדירתי ואינני בא במגע עם אנשים ואין לי ממש חברים או קשרים חברתיים מרובים – אם כך מאיפה בדיוק אספוג השראה לשירים? כיצד אכתוב שירה על החיים ועל העולם אם אני נימנע מהם? על מה אוכל כבר לכתוב כשאני מתבודד בדירתי? על שיגעון בדידות סבל וזיכרונות העבר? כך? שוב ושוב לחזור על עצמי עד מיאוס? יש צדק בדיברי יובל שאומר לי "אתה צריך לצאת אל העולם ולבוא במגע עם אנשים" השאלה היא מה האפשרויות העומדות בפניי? והאם אני יכול רוצה ומסוגל בכלל?
העולם הזה שחט אותי ואחרי זה טחן אותי ובסוף טרף אותי בתיאבון בסעודה קניבלית יש לפעמים ואני חושב וניזכר בכול מה שעברתי בחיי ומרגיש לפתע כמו חתיכת בשר ש 10 אלף משאיות עפר דרסו אותה הלוך ושוב והפכו אותה לבשר טחון ומרוח על הכביש גווייה מתה חסרת צורה וחיים מאכל לתולעים ולריקבון מתקדם – זה המצב בדיוק בה נמצאת כיום נפשי. וכול מי שאמרתי לו "אני אוהב אותך" נטש אותי בהזדמנות הראשונה – אני לא יודע אולי זה מגיע לי? אולי אני מקולל? אולי יש לי קארמה רעה או חטאים מגלגולים קודמים? סיפור חיי הוא מסכת סבוכה של התעללויות דחיה ניצול לרעה הזנחה חוסר אכפתיות השפלות קללות מכות איומים מניפולציות רגשיות שקרים הבטחות שווא תקוות שווא ובוז עמוק נידוי וחרם מכול הסביבה - "עזוב אותו הוא דפוק (מקרה אבוד)" כמו שהיו אומרים עליי התלמידים בבית הספר – אולי באמת הייתי מקרה אבוד... אולי אני מקרה אבוד עד לעצם היום הזה… אולי אני אהיה לנצח מקרה אבוד… הרי למי אכפת?
גם אני לא נקי כפיים – בהרבה מקרים ופעמים במסלול חיי כשהיה אפשר לשנות את המצב הרסתי את חיי מרוב טיפשות במו ידי והשלכתי לעזאזל כול הזדמנות לשנות את גורלי לטובה ולעזור לעצמי – אבל זאת הרי נבואה שמגשימה את עצמה מעין לולאת "הביצה והתרנגולת" נצחית – לך חפש את האשם או האשמים…
ובכול זאת אתה שומע על "מקרי ניסים" שכאלו על אנשים מוכי גורל ואסונות ומצבי חיים קשים – התעללות מינית אונס והזנחה – מחלה ונכות איומים – עוני מרוד וחוסר כול – משפחה ובית הרוסים – וכו’ וכו’- שמצאו כוח לא לשקוע ברחמים עצמיים וקורבניות עצמית ועשו משהו עם עצמם ושיקמו את חייהם וכיום חיים חיים רגילים ומאושרים ומספקים…
………………..
ככול שחולפות השנים ואני מתבגר ועיניי ניפקחות (באיחור של שנות דור הריי כך זה תמיד אצל גיבורי הטרגדיות) כשאני עושה חשבון אמת עם עצמי הולך וגובר הכאב שחודר אל העצמות – כאב ההבנה על המחיר האדיר שאני שילמתי ומשלם ואשלם עד סוף ימי על שחייתי בעיוורון טיפשות ובערות – שלמעשה אני הוא האשם בגורלי ולא אף אחד אחר שלמעשה אני הוא זה שהרסתי מתוך עיוורון טיפשות ובערות אין קץ את חיי וההבנה ששום עזרה לא תבוא מבחוץ שלאף אחד לא יעזור לך או יבוא לקראתך או ילמד אותך את המובן מאליו שהיית צריך לדעת בעצמך או להבין בעצמך – העולם לא מרחם על טיפשים הוא פשוט בז להם ומתעלם מהם או שמנצל אותם דופק אותם וזורק אותם לגורלם הקודר כפי שקרה לי כול השנים האלו…
………………..
באמת שהייתי רוצה להמשיך לכתוב את החיבור הזה… אבל אני בוכה עכשיו לבדי מול המחשב… בחוץ יום חמישי סתמי וכול העולם מתרוצץ… הלוואי ויכולתי להמשיך לכתוב פה איזה משהו שינחם אותי שיתן לי כוח או תקווה – משהו על כך שגם אני הולך עכשיו להיות אמיץ ולהשתדל לשנות את גורלי ולקחת אחריות על חיי ולשפר אותם "לצאת אל העולם ולבוא במגע עם אנשים…” למצוא מישהו לקרוא לו חבר או מישהי לאהוב – להפוך להיות מתפקד ויצרני וללכת לעבוד במשהו כדי לשמור על שפיות וקיום מכובד… כפי שעושים אחרים שיש להם יותר שכל וחוכמה ואומץ מאשר פחדן בכיין טיפש ועלוב שכמותי…
אבל אני לצערי יודע שזה לא יקרה – זה לא יקרה לעולם – ואני לא משנה לאן החיים יגלגלו אותי אשאר מקרה אבוד של אדם עיוור ניבער וטיפש שחי את כול חייו אבל לא למד מהם כלום ונישאר כפי שהיה – חיים שהיו לשווא – טיפש שנישאר טיפש ומקרה אבוד שנישאר מקרה אבוד -
ומילה אחרונה בקשר לשירה – שירתי – למענה הקדשתי 15 שנים מחיי וחשבתי שאמשיך עוד – אם כול מה שאני מסוגל לכתוב עליו הם שיגעון סבל עצב ובדידות כי זה כול מה שאני מכיר – אז למעשה שירתי במוקדם או במאוחר תהיה לנחל אכזב שילך ויתייבש – כמה אפשר ללעוס את אותם דברים? אפשר לראות בחיבור זה כ"כתב וויתור" על השירה או כ"מכתב התפטרות" של משורר כושל וגם זה כואב כמו מלח על הפצעים כי לפני 15 שנה עוד הייתה לי התקווה שבאשלייה ואילו כיום אפילו גם זה אין לי…
וכול כך רע לי עכשיו שבא לי לבכות… אני לא יכול לכתוב יותר דבר נוסף… וכמו במחזה "המלט" של שייקספייר "וליתר דממה"...