💾 Archived View for ron77.pollux.casa › gemlog › 2022-10-04_yum_kipur.gmi captured on 2023-07-10 at 13:10:29. Gemini links have been rewritten to link to archived content
⬅️ Previous capture (2023-01-29)
-=-=-=-=-=-=-
שוב חגי תישרי – ראש השנה יום כיפור וסוכות – ואיתם באים הזיכרונות של ילדותך ונעורייך במאה שעברה – זיכרון בוקר שבת כשהיית ילד זיכרונות מסבתא ז"ל וזיכרונות החגים בילדותך עם המשפחה של הטקסים בבית הספר והטיולים בימי שבת עם המשפחה בפרדסים ובגנים ובחורשות הטבע הפראיות שכבר אינם – זיכרונות מבית הכנסת ובר המצווה שלך – זיכרונות מימי ההולדת ומהמשחקים התמימים שלנו כילדים – תופסת מחבואים ומחניים – זיכרונות החברים בבית הספר היסודי זיכרונות ממשחקי המחשב הפשוטים על המחשב המשפחתי עם הדיסקטים זיכרונות מהשיעורים המשעממים בבית הספר מתוכניות הטלוויזיה שעזרו לשכוח קצת מהצרות והכאב וגם זיכרונות מהחרדות ונידודי השינה והפחדים והחרדות שלא נתנו מנוח בנעורים –
כול אלה עולים שוב בחגים האלה כשאתה לבדך בבית בדירה הקטנה שלך מקשיב לשירים הישנים בספוטיפיי הם עולים כי הם חלק ממך וממי שהיית הם צרובים לעד בתוכך ואין לך לרוב עם מי לשתף או לדבר אתה חי לבדך בלי אף נפש חיה סביבך בלי אף אחד שישאל "מה שלומך?” או "איך אתה מרגיש?” או "מה עובר עלייך?" ונידמה שלאף אחד לא אכפת…
בחוץ העולם מתרוצץ לסידורים אחרונים ליום כיפור חלק מתכוננים ללכת לבית הכנסת ולצום חלק עושים קניות כדי "לא להיתקע" ביום כיפור בלי אוכל חלק מכינים או מתקנים את האופנים וכוליי –
ואתה גר לבדך – וזה המחיר של הבחירה שלך ושל להיות עצמאי ולחיות עצמאי זה המחיר של החופש בו בחרת כשיצאת מדיור מוגן לדירה שכורה לחיות בלי אף אחד על הראש שלך בלי לחלוק את חייך עם אף אחד – כמעט חירות מוחלטת "חופשי זה לגמרי לבד" כמו השיר של להקת בנזין… ואתה מתחיל לחשוב על אולי לנסוע להורים לבקר אותם ולהיות אצלם לכמה ימים כדי להרגיש פחות לבד (ולשלם על כך את המחיר)…
אתה גם מתחיל לעשות חשבון עם חייך – מה עשית איתם? אתה שואל את עצמך כמו מנהל חשבונות וסופר את השנים ומתחשבן בינך לבין עצמך 14 – 15 שנים כתבתי שירים והוצאתי ספרים לאור של שירה ופרוזה – יפה מאוד אבל "מה יצא לי מזה?” אתה שואל הרי עם שירים אי אפשר ללכת למכולת ואכן כן ב"עולם המקובלים" של השירה העיברית אני והשירים שלי לא קיימים בכלל – כול העשייה הזאת כול הטרה-רה-ראם הזה בעצם מתקיים בתוך וואקום של חוסר נוכחות ושל התעלמות גורפת – מה יוצא לך מלכתוב שירים ולהוציא ספרים? התשובה היא פשוטה מאוד "כלום" כלום אחד גדול ואתה נישאר כמו שאתה – קטן, תלוש, בודד, חולה, ולא חשוב לאף אחד רק הולך ומזדקן יותר ויותר ואתה כבר יודע שהשירים הטובים שלך כבר רובם מאחורייך כי כשאתה מבוגר יותר (או זקן יותר) וחולה יותר ובודד יותר וחלש יותר כבר אין אומץ לכתוב שירים כמו פעם באומץ לב ובתעוזה ובחוצפנות ולנסות דברים חדשים ודרכים חדשים וגם בגלל שכבר אין את האמונה או את החלום התמים שהיה לך כשהתחלת לכתוב שירים ולהוציא לאור ספרים – אתה כבר לא נמר צעיר אתה כבר נמר זקן חולה ונכה בלי שיניים ולא תעיז עוד לכתוב כפי שכתבת כי איבדת את האמונה בחלום את האמונה בעצמך את האמונה בשירים ובשירה ואין לך כבר אשליות השירים לא יצילו אף אחד בטח לא אותך והיופי לא יושיע את העולם משום דבר – ועם זאת אתה צריך להמשיך לחיות…
נדמה גם שאין מה לעשות עם שירים ושירה – לאף אחד אין שום סבלנות ל"שטויות האלה" שלך אז גם אין למי לכתוב שירים או שירה ואתה יודע שאף אחד גם לא יקרא וגם אם יעשה טובה ויקרא אתה לעולם לא תדע מזה והוא לא יודה שקרא אלא אם כן ירצה לומר לך משהו רע עליהם או כדי לקלל אותך ואת השיר או כדי לרדת עליך לגמרי ולקטול…
כשהתחלת לכתוב שירים חשבת שזה יעשה אותך למיוחד בעל ערך חשוב יקר ושאר סופרלטיבים כשבעצם האמת היא שאתה לגמרי רגיל ולא מיוחד אתה ממוצע לגמרי ואין בך שום ייחוד או ערך חשוב – אתה אדם אנושי רגיל לגמרי שחי חיים ממוצעים ומתמודד עם מחלת נפש ארורה וקשיים – כמו שכול אחד מתמודד מול מר גורלו והקלפים שחילק לו המזל בחיים – השירים (אומנם יפים ומנסים לומר אמת ולא לשקר) לא הפכו אותך למיוחד ולא הביאו לך תהילת עולם או שם או מעמד או "הכרה" בעיני אף אחד הם גם לא הביאו לך חופש או אושר גדול או סיפוק ממושך הם לא הביאו לך כסף או חברים או חבר’ה או אהבה – אתה נישאר בודד ותלוש וחולה וחלש מול החיים הגדולים האלה ששוחקים וטוחנים אותך לאט כמו תחנות קמח איטיות ולך כבר אין כוח להילחם מול טחנות רוח ולנסות "לחנך" או "להטיף" למישהו או לעולם – אתה לא נביא ולא גאון ולא כלום – אתה חולה נפש שכתב שירים במשך המון שנים והוציא כמה ספרים – זהו עם כול הכבוד אתה "ממוצע לגמרי" אתה הפרופיל הממוצע של החובבן – ואין לך שום כישרון בשום דבר גם לא בשירה אתה בסך הכול אידיוט שיודע קרוא וכתוב – ושירייך ללא עריכה טובה לא היו שווים כלום – וזאת האמת שאתה יודע כיום אחרי 15 שנים של כתיבת שירים והוצאת ספרי שירה – ועם זאת אתה צריך להמשיך לחיות…
להמשיך לחיות בלי אשליות ובלי חלומות בלי תקוות ובלי אגדות ובלי שקרים ומסכות להמשיך לחיות עם האמת המרה והעצובה הזאת – שאתה רגיל וממוצע גם בסבל שלך וגם באושר שלך גם בשפל וגם בגאות שלך ואתה יכול לכתוב גם אלף שנים שירים אבל זה לא יהפוך אותך למשהו אחר טוב יותר ממה שאתה ולא ישנה אותך לטובה בשום דבר ולא ייתן לך כלום בתמורה - - -
להמשיך לחיות ולהזדקן כמו שאתה – עם האמת כפי שהיא בלי רחמים…
וברגעים שאתה רוצה למרוד או לרחם על עצמך או לשנוא את עצמך על מי שאתה – עלייך לזכור כי אתה אנושי ושמותר להיות אנושי גם בעולם שרוצה לברוח מהאנושיות שבו או למחוק אותה או להשמיד אותה – אתה אנושי עד לעצם עד לשורש מהותך גם בשיאי הטירוף והייאוש וגם בשיאי ההתעלות והאושר אתה תמיד אנושי כי כך נבראת על ידי הטבע או האלוהים אם אתה בוחר להאמין בו – וזוהי זכותך וחובתך הטבעית והאלוהית להיות אנושי בעולם הזה – ועל כך אתה יכול לכתוב שירים וגם למצוא כוח להתמודד ולשאת את העול של הקיום בעולם הזה – אם רק תבחר לזכור אמת פשוטה ניחבאת זו ולא לברוח ממנה… אתה אנושי וזה בסדר להיות אנושי (תן לעצמך קצת קרדיט)… זה בסדר להיכשל זה בסדר לחטוא זה בסדר "לא להיות בסדר" זה בסדר להיות אתה כפי שאתה עכשיו – וחייך אינם כישלון גם לא הצלחה מטאורית – כי זה בסדר להיות רגיל וממוצע – וזה בסדר להיות בודד לפעמים ולכתוב שירים לעצמך ולשתף עם אחרים וזה בסדר להיות חולה נפש ולקחת תרופות כול החיים – שום דבר שתהיה או שתדע בחייך איננו חלק מהטבע או מההבנה האלוהית אם אתה בוחר להאמין בהם – אין לך במה להתבייש באנושיותך כשם שלמעשה לאדם וחווה לא היה במה להתבייש בפני האלוהים כי היו ערומים (לפני שאכלו מעץ הדעת) כי האלוהים (אם אתה בוחר להאמין בו) יודע אותך ומכיר אותך יותר טוב מאשר אתה יודע ומכיר את עצמך… ושום דבר אנושי איננו זר לו...
וזה בסדר לא לדעת – לפעמים לא לדעת (אפילו כלום) זה יותר טוב מלדעת הכול…