💾 Archived View for ron77.pollux.casa › gemlog › 2022-10-09_Lonliness_every_day.gmi captured on 2023-01-29 at 02:48:07. Gemini links have been rewritten to link to archived content
-=-=-=-=-=-=-
אני חי בבדידות יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע סופ"ש אחרי סופ"ש – כן אני יודע זו גם אשמתי – הייתי יכול לצאת יותר אל העולם ולהתחכך עם אנשים ולבוא איתם במגע – וגם הייתי יכול יותר לשמור על קשרים עם אנשים מהעבר – אבל אני לא רוצה – אני שונא כשעושים לי טובות ואני שונא כשמזלזלים בי ומעמידים פנים – אז אני נימנע ומנתק קשר עם אנשים וכך אני נישאר בבדידותי – ואם כך אז מי אני שאתלונן? הרי גם הכתיבה שלי היא בזכות הבדידות שלי –
אולם גם הכתיבה נדמית כמו כתיבה לרוח – כאילו דו שיח עם אף אחד כשאין אף אחד שיקרא ויגיב – והשירה הרי לא מעניינת כמעט אף אחד – גם לא תיכנות חובבני גם לא צאט בוטים וכוליי… האמת היא שכול החוגים האלה שאנשים הולכים אליהם ציור צילום מועדון קריאה סדנת כתיבה – אלה סתם תירוצים כדי לפגוש אנשים ולהיות פחות לבד…
נדמה שהבדידות אצלי היא מצב קיומי כי גם כשאני עם אנשים או עם משפחה אני מרגיש לבד – כשאני לבד אני מתגעגע ל"זמנים אחרים" בהם גם הייתי בודד ולבד אבל אז הייתי צעיר יותר והבדידות נדמה היה שהיא רק מצב זמני שאפשר לשבור אותו אם "אעשה משהו" כדי להעביר את הזמן בנעימים – כשהייתי ילד הייתי יכול לשחק במשחקים על המחשב או לראות טלוויזיה או ללכת לשחק עם תומר או גיא החברים היחידים שלי בבית הספר היסודי וכך לא להרגיש שאני לבד… כשגדלתי יותר יכולתי לגלוש באינטרנט או להיכנס לצאטים ברשת כדי להרגיש פחות בודד או לשמוע אלבום מוזיקה או לצייר משהו בצבעי מים ועפרונות יותר מאוחר יכולתי לכתוב משהו על הבדידות שיר או סיפור או תסריט קצר למשל ואחרי כן יכולתי לצלול אל תוך עולם התיכנות כדי לשכוח שאני בודד –
כשאני חושב על זה – היו לי דווקא חיים טובים עם או בלי הבדידות – רוב השנים יכולתי למצוא דרכים להתגבר עליה להעסיק את עצמי או למצוא מישהו לדבר איתו בסביבה ולשכוח שאני בודד…
אף פעם לא הייתי בעל ידידים רבים או חברים רבים – מעולם לא הייתי פופולרי חברתית – למעשה תמיד הייתי "הברווזון המכוער" כשגדלתי בתיכון ובבית הספר – אבל תמיד היה "משהו" או "מישהו" שניחם או עזר לי או תמך בי כדי להרגיש טוב יותר -
כול זה פחות או יותר ניגמר כעת – כיום אני נאלץ להתמודד מול בדידות כמצב קיומי או אפילו "בדידות מתוך בחירה" כי נימאס לשחק את המשחק החברתי המאוס נימאס להתחנף לאנשים שלא אכפת להם ממך – חוץ מהמעט שכן אכפת להם ממך…
אפשר לספור את הקשרים החברתיים שלי והאנשים שאני בא במגע איתם על אצבעות כף יד אחד או אולי שניים – ההורים שלי ואחותי העובדת סוציאלית שלי והמדריך שיקום שני המורים שלי לתיכנות ויובל העורך שלי שמחבב אותי ואת שיריי ועזר לי רבות בדרכי עם השירים – כול יתר האנשים שאני מכיר אונליין בצאטים של תמיכה באינטרנט אינם קרובים אליי ואינם ממש מעניינים אותי כמו שאני לא קרוב אליהם ולא מעיניין אותם…
אני יושב בשעות הצהריים מול המחשב שהוא השער שלי לעולם האונליין ומקשיב לשירים ישראליים ישנים משנות ה – 90’ ותחילת האלפיים – שירים שכשהיו חדשים והתנגנו ברדיו אני הייתי בחור צעיר שכול החיים היו לפניו – אני שומע אותם ומתגעגע – למה בדיוק אני לא יודע – אולי לאיך שהעולם היה פעם? אולי להיות צעיר יותר? אולי לאיך שהדברים היו פעם? בלי אינטרנט ופלאפונים? ראשון של שנות ה-80’ וה90’ ירושלים של תחילת שנות האלפיים? - הייתי שם ואני זוכר את התקופה והזמן והאנשים – היום אני יודע שמה שהרס את הכול היה שלקחתי את הכול כול כך ברצינות מכדי ליהנות מהרגע או להפך לקחתי הכול בקלות עד כדי זלזול מכדי להתקרב באמת אל האנשים סביבי ולהתחבר אל ליבם…
כך או כך הכול נעלם ואבד ואילו אני נישארתי בודד כיום רק עם הזיכרונות…
היום מה שאני לפעמים עושה כדי "להרגיש פחות בודד" הוא להפעיל את אפליקציית המצלמה ולהקליט את עצמי בוידאו מדבר אל המצלמה – (עושה "יומן וידאו") השכנים אם הם שומעים אותי בטח היו חושבים שאני השתגעתי ומדבר אל קולות שאני שומע בראש או משהו אבל לי לא אכפת – ואני מדבר גלויות ומספר על הדברים הטובים והרעים שעברתי בחיים על געגועים ועל עצב ועל מה אעשה היום או מה אני מצפה שיקרה מחר ואיך היה אתמול – ויש אשלייה שאני מדבר אל מישהו – אל חבר קרוב כמו שיהיה אביב פעם לפני 25 שנה או דני השותף בדיור המוגן לפני 12 שנים – מישהו שאכפת לו מספיק כדי לשמוע אותי והוא אינו שופט אותי כמו שצריך להיות חבר אמיתי – ואני יודע שאני רק משלה את עצמי ומדבר אל מצלמת הרשת ובעצם מדבר אל עצמי או לאף אחד אבל זה מה שיש לי לעשות…
ואני מתגעגע מתגעגע בכול ליבי למה שהיו חיי פעם… ומה שמצפה לי העתיד? אין לי מושג ואני מעדיף לא לחשוב על העתיד יותר מדי – כשם שמעולם לא חשבתי יותר מדי על מה יהיה מחר גם לא כשהייתי צעיר או ילד או אדם צעיר – "החיים כבר יקרו מעצמם" כך היה הלך הרוח "העיקר עכשיו ליהנות" אולם כיום כמעט דבר איננו מסב יותר עונג או הנאה (ברוך הבא אל הבלות והזיקנה) ואתה נישאר תקוע עם הבדידות ללא יכולת לברוח ממנה… וזה מה שהכי קשה וכואב...
Shalom Hanoch - Hmlatza Lyomith 1997 (YouTube) שלום חנוך - המלצה ליומית 1997